סיפור אהבה / אהרון אפלפלד
פתיחה (עד "הנה").
כיצד מתגלם כאן סיפור האהבה בין בני הזוג?
יש קשר זוגי בין השניים: כבוד (אינו רוצה להפריע מנוחתה), פרנסה מצדו, ניהול משק הבית מצדה (דואגת שיהיה יפה), שיחות.
אבל –
יש לשים לב שהמספר (כל-יודע) מרבה לתאר את העולם הנפרד שלהם יותר מאשר את עולמם יחד.
כבר בפסקה הראשונה, ניכר כי עולם העסקים של קובה תופש מקום מרכזי בחייו, הרבה יותר מאשר נישואיו. למשל?
"בינואר נשא את רוזה לאישה. למחרת נחפז לצאת לעסקיו". – הוא לא השתהה במקום הרומנטי, בקשר החדש עם כלתו הטרייה. אפילו לא ציין כמה ימי "ירח דבש". תחת זאת, עסקיו היו כל עולמו. הם הסבו לו קורת רוח. גם כשהיה חוזר הביתה בערב מאוחר נשאר רכון על ניירותיו.
עיקר עשייתה של רוזה הוא התקנת הבית. ואולם, אין מדובר בבית שוקק חיים. מה שמאפיין אותו הוא "דממה", שנוסף לה עוד "שקט גדוש" (לשים לב, פסקה של שלוש שורות, כמה שקט יש). הבית נקי מאוד. הניקיון מבהיק מהחדרים. למעשה, מדובר בבית נקי מדי. מתי הניקיון מבהיק מהחדרים? כשאין חיים בבית. מתי המרבדים סופגים את הקולות? כשאין אנשים שיספגו אותם. רוזה משתדלת לייפות את הבית, אבל גם ניסיונה זה נכשל, שכן הוילאות כבדים והחום הכהה שולט – כל אלה מהווים תפאורה קודרת לחייהם של בני הזוג.
זאת ועוד, אם החיים של קובה הם עסקיו בעולם הגדול, הרי החיים של רוזה מגולמים בחלומות ובזיכרונות מבית ילדותה. החלומות אינם מרפים מרוזה ומעסיקים אותה גם בשעות הערות. אין אנו יודעים מה מעלים החלומות, אך ניכר שמדובר בחלומות טורדניים, כשרוזה מנסה להתעלם מהם ("החלומות שווא ידברו"). למעשה, גם את החלומות היא מנסה לתקן, כמו את הבית כולו (ביהדות "תיקון חלום", משמעו מניעת גזרה, אם איננו מתעסקים בחלום). ואולם, אנחנו הקוראים יודעים, כי החלומות – תפקידם להעלות תובנה אמתית על חיינו, כזו שפעמים רבות, אנחנו מנסים להדחיק בחי היומיום.
כאשר מתקיימים דיאלוגים בין בני הזוג הם דלים ומצומצמים. הם חושפים עולם רגשי חסכני ומקומץ. בפירוש נאמר: "פזרן היה בממונו וקמצן באהבה". דוגמה מובהקת לכך היא הפצרתו של קובה באשתו לקנות ככל העולה על רוחה – פיצוי חומרי על חסך רגשי ועל העדרם של גילויי חיבה בין השניים. גם כאשר מתקיים דיאלוג – הוא אינו חושף אלא את הנתק בין בני הזוג: כשהוא מתאר את עולם העסקים שבחוץ (שלו הוא מייחס הבטחה, נועזות והתלהבות, ולא לחיי נישואיו), היא מתנתקת ורואה את הכפר שממנו באה. כלומר, גם ברגעי השיתוף, כל אחד מהם שקוע בעולמו שלו.
כיצד ניתן להבין את כותרת הסיפור לאחר קריאת הפתיחה?
כותרת אירונית. הרי הזוגיות נעדרת גילויי אהבה.
כבר משפט הפתיחה בסיפור מגלם את התחושה של דבר מה שנידון מלכתחילה לכישלון,
על-אף שמדובר בזוג טרי.
כמו ביצירות אחרות של אפלפלד, גם כאן ניתן לראות דמויות מסורסות, גיבורים תלושים, מנותקים מעולמם הרגשי, חסרי ארוס. אכן, הפואטיקה הייחודית של אפלפלד מינימליסטית, מאופקת ושתקנית, בין השאר כפועל יוצא של גילום חוויה חסרה וריקה.
בדרך-כלל בפתיחתו של סיפור קצר אנחנו מתוודעים לציוני זמן ומקום. כאן אין ציונים כאלה – מה שמגביר את תחושת הניתוק והתלישות אצל הקוראים.
בכל פתיחה של סיפור קצר, יש לזהות את הגרעין העלילתי או את הבעיה שעולה ושעתידה להיפתר בדרך כלשהי. הציר העלילתי של הסיפור הזה נע במאבק בין ארוס (כוחות החיים, התשוקה, היצרים) לתאנטוס (כיסופי המוות, השפל, השקט, המועקה, הבדידות בקשר, הנפרדות).
עד "אין למנוע זו ממנה".
"והנה באו ימי מבחן" – על אילו ימי מבחן מדובר? על מה מעידים בדרך-כלל ימי מבחן?
על עתות משבר. משהו קורה בבית שמצריך התגייסות אחרת של בני הזוג: רוזה נקעה רגלה.
יש לשים לב לטכניקה הסיפורית של אפלפלד, שבה הוא מעלה כיוון עלילתי מסוים, ותחתיו מפרט תחושה פנימית או אפיזודה אחרת, לעתים הפוכה. למשל: "רוזה נקעה רגלה. ואז החלו ימי האושר הקצרים". (דוגמה נוספת: "בינואר נשא את רוזה לאישה. למחרת נחפז לצאת לעסקיו").
ולענייננו, מעז יצא מתוק. המשבר הזה הוביל לימי אושר בבית רוזה וקובה. משבר עשוי להפריד בין בני זוג או לחבר ביניהם. דווקא בני הזוג הזה, שחסרים גילויי חום ואהבה, בעת המשבר הזה – מתקרבים: קובה הקדים לחזור הביתה, טיפל ברוזה במסירות, הביא לה ארוחות למיטתה, קישט את חדרה בתמונות, בפרחים, בבשמים ובפירות, אפילו בבדים חדשים – הבית שוקק בריחות ובטעמים של חיים. ניתן אפילו לשמוע את שקשוקה של מכונת התפירה. התיאור חי וסינסתזי.
ובתוך התיאור הפורה והחייכני של ימי הקרבה ביניהם – מה מעיב על האושר?
1.דאגותיו של קובה – שאין אנו יודעים מהן.
2.ביקוריהן התכופים של הקרובות – מה מטריד בהן?
אותן קרובות "מספרות בגודש ציורי שלא חסר גסות על עסקי נשים והריון". הן מדברות על מין! נושאים אלה לא עולים בין רוזה לקובה. הכניעה לתשוקות היא עניין שרוזה אינה מכירה מחיי הזוגיות שלה. היא מאזינה לסיפוריהן. קובה "משתאה להוויה זו". המספר כבר הגדיר את אופי מערכת היחסים על -ידי אמירה קולעת לגבי קובה: “קמצן היה באהבה ופזרן היה בממונו".
הפסקה העוקבת עוסקת בחלומותיה של רוזה. באיזה סוג של חלומות מדובר? ... .
קובה, למרות חייו נטולי הארוס, היה מאושר. אמנם מדובר בימי אושר קצרים (משפט החוזר פעמיים). מה בדיוק עשה אותו מאושר?
שרוזה נזקקה לו. שהיה עליו לטפל בה.
יש לשים לב שוב לפואטיקה האפלפלדית: "ימי האושר לא האריכו. אחרי חודש עמדה רוזה איתנה על רגליה ולא נזקקה לאיש" (היינו מצפים לדעיכתה או לנסיגתה, ולא להחלמתה).
קובה, שהעביר את כל מוקד עולמו מהחוץ לבית בזמן מחלתה, חש שאינו נחוץ יותר בהחלמתה. ומכאן, חלה ההידרדרות דווקא במצבו שלו. כיצד ניכר הדבר?
הוא שקוע יותר ויותר בהרהוריו (יש לשים לב שהמילה הרהורים חוזרת על עצמה שוב
ושוב , ומשמשת כאמצעי לעיצוב עולמו הפנימי של קובה.
עד "ומתבוננות בפניו".
המפנה בסיפור זה הוא ההידרדרות במצבו של קובה. כיצד הוא מתואר?
הקרובות, בניגוד לרופא שממעיט במחלתו, סבורות שאין מרפא למחלתו. והקרובות, כמו תמיד, צודקות.
כמו הקרובות, המהוות דמויות משנה שתחושתן היא רמז מטרים להמשך – הקרובות הן מעין מקהלה יוונית – ספק אלות גורל, ספק ידועניות – כך גם החלומות מהווים רמז מטרים להמשך.
במוטיב החלום פגשנו עוד קודם (חלומותיה הטורדניים של רוזה, שהיא מסלקת אותם מחיי היומיום). כעת, נראה שגם קובה חולם ויש לעקוב אחר החלומות ולראות כיצד חלומות אלה משפיעים עליו.
עד "חייבים לשכוח".
אם היה עליכם לבחור מילה מנחה – מהי המילה החוזרת ומהדהדת לאורך השורות האחרונות?
קובה אינו חדל מהרהוריו. (להדגים, וגם להתייחס לתמונה: שתי רקדניות צעירות ואיש אפור מהורהר).
על מה הוא מהרהר? מה מטריד אותו?
רגשות אשם או דבר מה שאיננו יודעים מהו. אולם, ניתן להבין שמדובר במשהו שקשור לעבר. יש לשים לב לתפישות החיים השונות של רוזה וקובה. קובה חושב ש"אדם אינו רשאי להשכיח את הכל ולחיות מחדש", ועל אדם לשאת בכבוד את גילו, את בדידותו ואת אלמנותו, ש"הרי זוהי התפארת" – זוהי חשיבה כובלת ונוקשה מאוד. מכאן, ניתן להניח כי לקובה היו חיים קודמים, חיים שנגמרו (אף עצם היותה של רוזה צעירה ממנו. נישואים שניים).
לעומתו, גישתה של רוזה היא שחייבים לשכוח ולהתחיל מחדש. ההבדל בין גישותיהם הוא שמוליד את התייחסותם השונה לחלומות בפרט (הוא מהורהר רוב הזמן – חולם גם בערותו – היא מסלקת את חלומותיה) ולחיים בכלל.
עד "כבת אחת-עשרה".
אילו פרטים חדשים גילינו על קובה?
שהיתה לו משפחה: אישה וילדה, ואלה נספו בשואה.
פרטים אקספוזיציוניים אלה הם מפתח להבנת דמותו של קובה.
הוא מלא רגשות אשם על שנישא שוב ועל שלא נשאר עגון. חלומו חושף זאת היטב. זיכרונות החיים הקודמים והמשקל שיש להם אצל קובה הם אותם זרמים סמויים המניעים את דמותו. ניתן להבין דרך כך את הרהוריו הרבים, את יחסו לרוזה, את "התמכרותו לעבודה, את העדר הארוס ואת חולשתו ומחלתו שמשתלטות עליו. אירועי העבר, שלא מתוארים בסיפור אלא ברמיזות בלבד, הם למעשה המניעים את הסיפור ומכתיבים את כיוונה של העלילה.
על רקע זה ניתן להבין מדוע קובה אינו מוכן להירפא ומסרב לבית ההבראה כבקשתה של
רוזה – החיים נראים לו כבגידה באהוביו שנספו.
עד "יצאו לבית ההבראה".
הסיפור כולו צועד לכל אורכו לעבר החידלון, אל "נקודת השפל של השקט". הסיפור מלא רמזים מטרימים לגבי סיומו של סיפור האהבה, אם ניתן לקרוא לו כך. הקשר בין רוזה לקובה אינו נטול אהבה – יש בו כבוד, הערכה ואחריות זה לזה, ואולם הקשר שלהם נעדר ארוס, משום שהארוס נספה עם בני משפחתו של קובה מהחיים הקודמים. התשוקה לחיים נספתה אתם.
רמזים מטרימים בסיפור ראינו במשפטים מסוימים ("נקודת השפל של השקט, אל אותם המסתרים שמשם אין שבים"), בדממת המוות השרויה לאורכו (המלים "שקט" ו"דממה" שזורות בו למכביר), בחלומות של בני הזוג, בעמדתו של המספר ובהערותיו ("ימי האושר לא האריכו", "כה המשיכו החיים לזרום באטיות משהה, כשהם מטעימים אותו את טעמה החריף של הפרידה" – בעמוד זה). כלומר, היפרדותם זה מזה היא בלתי נמנעת. חיים בלא תשוקה הם בלתי אפשריים. במיוחד לאור העובדה שאחד מבני הזוג בחר בחיים – רוזה (כשמה כן היא, חיה ומלבלבת) מניחה את העבר מאחוריה: אינה שוקעת בחלומותיה ("חלומות שווא ידברו", פעמיים), עסוקה בהתקנת הבית (תרתי משמע) וגם בעניינים שבחוץ. היא חיונית ואופטימית יותר, פורחת בימי האביב.
מדוע מרגיש קובה שהוא נתבע להכרעה? בין מה למה עליו להכריע?
בין העבר להווה; בין אהבתו לרוזה לבין נאמנותו למשפחתו שנספתה.
עד הסוף.
דווקא בבית ההבראה יוצאת נשמתו של קובה (אירוניה). נשאלת השאלה: מדוע עכשיו? מה יש בסיטואציה בסיום הסיפור המאפשר לו להשיב נשמתו לבורא?
מבחינת המרחב, רוזה וקובה יצאו לבית הבראה על-מנת להיטיב את בריאותו. כיוון שקובה אינו יכול לחיות חיים בריאים – הלא החיים השפויים שהיו לו אבדו – הוא מוציא את נשמתו בדיוק אז. הוא מרשה לעצמו לעשות זאת, אחרי שהוא מתבונן ברוזה, הפורחת ומשחקת ונהנית מכל מה שמסביבה. תיאורה מנוגד כל-כך לשלו. רוזה משתלבת בנוף האביבי, שפריחתו מטונימית לפריחתה שלה. קובה אינו יכול ליטול חלק בחיות הזאת ("קובה היה יושב בכורסה ומסתכל").
יש לשים לב, קודם אמר קובה "איני רשאי להשאיר את רוזה... אני חייב לשמור עליה". וכעת, "רשאי אני להסתלק" (פעמיים). קובה עוזב את העולם רק לאחר שהוא מוודא שאשתו-בתו (שהופקדה בידיו) תוכל לחיות חיים מלאים ועצמאיים גם בלעדיו.
מה היתה, אם כן, הבעיה של הסיפור?
העדר ארוס. מערכת יחסים בלתי תקינה בין גבר לאישה (הגם שאוהבת).
כיצד נפתרת הבעיה? מהי ההתרה?
כאשר קובה מסתלק מן העולם, הוא למעשה משחרר את רוזה כדי להתקין בית אמתי, ולמצוא לעצמה סיפור אהבה מלא תשוקה לחיים. עובדה פרדוקסלית היא שקובה מוציא את נשמתו בבית ההבראה – הרי לשם נוסעים אנשים כדי להרפא. ואולם, זהו פרדוקס לכאורה, שכן במותו הוא הביא להבראת הבית ול"שחרורה" של רוזה ממערכת היחסים החולה ביניהם.
סיפור קצר יכלול גם מוטיב או שניים מרכזיים. תפקידם של המוטיבים הוא לסייע בעיצוב הדמויות ולהוות סממן חשוב בהנעת העלילה קדימה.
מהם המוטיבים המרכזיים בסיפור?
מוטיב החולי – המוטיב מדגיש את הניגוד שבין קובה לרוזה. בעוד שאצל רוזה החולי הוא זמני ופיזיולוגי וניתן לריפוי, הרי אצל קובה מדובר במחלה מתמשכת, על רקע נפשי, מקורה בארועי העבר שאינם מרפים ממנו, ועל-כן היא חשוכת מרפא. על רקע זה קיים הקונפליקט הפנימי שלו, הנקרע בין העבר להווה ועל רקע זה עינויי הנפש והסיוטים.
מוטיב החלומות – החלום הוא ראי לנפש האדם. הוא מעלה אותם הארועים, שאנו מכחישים או דוחקים אותם ביומיום. החלומות בסיפור מבטאים היטב את הניגוד שבים רוזה לקובה: בעוד רוזה מסלקת את חלומותיה ואינה מתעסקת בהם (ואכן איננו יודעים מהם או ממה רוזה בורחת), קובה אינו מצליח להרפות מן החלומות והם מתמזגים לתוך המציאות שלו. הסיבה לכך היא שקובה מלא רגשות אשם ואין הוא יכול להניח לפרק של חייו הקודמים להיסגר. אדרבה, רק במותו ובהצטרפותו אל משפחתו הנספית גם החלומות באים אל קצם.
לא ברור היכן מתרחשת העלילה, ואולם יש להניח שהאירועים מתרחשים בארץ (לפי מלים מסוימות: מושבה, חוץ-לארץ, בית הבראה) עם ראשית ההתיישבות. אין חיבור לזמן ולמקום ספציפיים, בדיוק על-מנת להבליט את תחושת התלישות והחסר בעולמם של הגיבורים. כן ידוע שהסיפור מתרחש במשך שלושה חודשים בערך (ינואר – האביב): ובאביב, כאשר רוזה פורחת, דווקא אז קמל קובה ומוציא את נשמתו.
הסיפור מייצר יותר אוירה מאשר מתאר מהלך עניינים. סיפור של תנודות נפש (רתוק). הפואטיקה של אפלפלד שתקנית ומינימליסטית. הדיאלוגים קצרים ופשוטים (מילנר). בכל- זאת הוא מצליח להכניס אותנו אל עולמן של דמויותיו ואל ייסורי נפשן.
המדובר הוא בדמויות בודדות, רדופות עבר, מיוסרות ופגומות. הכוח המניע את העלילה הוא המאבק בין התשוקה לחיות (שלה) אל מול החידלון (שלו).
אהרון אפלפלד, יליד 1932, צ'רנוביץ', רומניה.
שנות המלחמה הן השנים המעצבות הן את חייו, הן את יצירתו.
אפלפלד עלה לארץ ב-1946.
כתב עשרות ספרים, ובהם רומנים וסיפורים. בשנת 1987 – חתן פרס ישראל לספרות.
סיפור זה לקוח מתוך קובץ הסיפורים "עשן" (1962).
אילה טופז
דלית פלס
פתיחה (עד "הנה").
כיצד מתגלם כאן סיפור האהבה בין בני הזוג?
יש קשר זוגי בין השניים: כבוד (אינו רוצה להפריע מנוחתה), פרנסה מצדו, ניהול משק הבית מצדה (דואגת שיהיה יפה), שיחות.
אבל –
יש לשים לב שהמספר (כל-יודע) מרבה לתאר את העולם הנפרד שלהם יותר מאשר את עולמם יחד.
כבר בפסקה הראשונה, ניכר כי עולם העסקים של קובה תופש מקום מרכזי בחייו, הרבה יותר מאשר נישואיו. למשל?
"בינואר נשא את רוזה לאישה. למחרת נחפז לצאת לעסקיו". – הוא לא השתהה במקום הרומנטי, בקשר החדש עם כלתו הטרייה. אפילו לא ציין כמה ימי "ירח דבש". תחת זאת, עסקיו היו כל עולמו. הם הסבו לו קורת רוח. גם כשהיה חוזר הביתה בערב מאוחר נשאר רכון על ניירותיו.
עיקר עשייתה של רוזה הוא התקנת הבית. ואולם, אין מדובר בבית שוקק חיים. מה שמאפיין אותו הוא "דממה", שנוסף לה עוד "שקט גדוש" (לשים לב, פסקה של שלוש שורות, כמה שקט יש). הבית נקי מאוד. הניקיון מבהיק מהחדרים. למעשה, מדובר בבית נקי מדי. מתי הניקיון מבהיק מהחדרים? כשאין חיים בבית. מתי המרבדים סופגים את הקולות? כשאין אנשים שיספגו אותם. רוזה משתדלת לייפות את הבית, אבל גם ניסיונה זה נכשל, שכן הוילאות כבדים והחום הכהה שולט – כל אלה מהווים תפאורה קודרת לחייהם של בני הזוג.
זאת ועוד, אם החיים של קובה הם עסקיו בעולם הגדול, הרי החיים של רוזה מגולמים בחלומות ובזיכרונות מבית ילדותה. החלומות אינם מרפים מרוזה ומעסיקים אותה גם בשעות הערות. אין אנו יודעים מה מעלים החלומות, אך ניכר שמדובר בחלומות טורדניים, כשרוזה מנסה להתעלם מהם ("החלומות שווא ידברו"). למעשה, גם את החלומות היא מנסה לתקן, כמו את הבית כולו (ביהדות "תיקון חלום", משמעו מניעת גזרה, אם איננו מתעסקים בחלום). ואולם, אנחנו הקוראים יודעים, כי החלומות – תפקידם להעלות תובנה אמתית על חיינו, כזו שפעמים רבות, אנחנו מנסים להדחיק בחי היומיום.
כאשר מתקיימים דיאלוגים בין בני הזוג הם דלים ומצומצמים. הם חושפים עולם רגשי חסכני ומקומץ. בפירוש נאמר: "פזרן היה בממונו וקמצן באהבה". דוגמה מובהקת לכך היא הפצרתו של קובה באשתו לקנות ככל העולה על רוחה – פיצוי חומרי על חסך רגשי ועל העדרם של גילויי חיבה בין השניים. גם כאשר מתקיים דיאלוג – הוא אינו חושף אלא את הנתק בין בני הזוג: כשהוא מתאר את עולם העסקים שבחוץ (שלו הוא מייחס הבטחה, נועזות והתלהבות, ולא לחיי נישואיו), היא מתנתקת ורואה את הכפר שממנו באה. כלומר, גם ברגעי השיתוף, כל אחד מהם שקוע בעולמו שלו.
כיצד ניתן להבין את כותרת הסיפור לאחר קריאת הפתיחה?
כותרת אירונית. הרי הזוגיות נעדרת גילויי אהבה.
כבר משפט הפתיחה בסיפור מגלם את התחושה של דבר מה שנידון מלכתחילה לכישלון,
על-אף שמדובר בזוג טרי.
כמו ביצירות אחרות של אפלפלד, גם כאן ניתן לראות דמויות מסורסות, גיבורים תלושים, מנותקים מעולמם הרגשי, חסרי ארוס. אכן, הפואטיקה הייחודית של אפלפלד מינימליסטית, מאופקת ושתקנית, בין השאר כפועל יוצא של גילום חוויה חסרה וריקה.
בדרך-כלל בפתיחתו של סיפור קצר אנחנו מתוודעים לציוני זמן ומקום. כאן אין ציונים כאלה – מה שמגביר את תחושת הניתוק והתלישות אצל הקוראים.
בכל פתיחה של סיפור קצר, יש לזהות את הגרעין העלילתי או את הבעיה שעולה ושעתידה להיפתר בדרך כלשהי. הציר העלילתי של הסיפור הזה נע במאבק בין ארוס (כוחות החיים, התשוקה, היצרים) לתאנטוס (כיסופי המוות, השפל, השקט, המועקה, הבדידות בקשר, הנפרדות).
עד "אין למנוע זו ממנה".
"והנה באו ימי מבחן" – על אילו ימי מבחן מדובר? על מה מעידים בדרך-כלל ימי מבחן?
על עתות משבר. משהו קורה בבית שמצריך התגייסות אחרת של בני הזוג: רוזה נקעה רגלה.
יש לשים לב לטכניקה הסיפורית של אפלפלד, שבה הוא מעלה כיוון עלילתי מסוים, ותחתיו מפרט תחושה פנימית או אפיזודה אחרת, לעתים הפוכה. למשל: "רוזה נקעה רגלה. ואז החלו ימי האושר הקצרים". (דוגמה נוספת: "בינואר נשא את רוזה לאישה. למחרת נחפז לצאת לעסקיו").
ולענייננו, מעז יצא מתוק. המשבר הזה הוביל לימי אושר בבית רוזה וקובה. משבר עשוי להפריד בין בני זוג או לחבר ביניהם. דווקא בני הזוג הזה, שחסרים גילויי חום ואהבה, בעת המשבר הזה – מתקרבים: קובה הקדים לחזור הביתה, טיפל ברוזה במסירות, הביא לה ארוחות למיטתה, קישט את חדרה בתמונות, בפרחים, בבשמים ובפירות, אפילו בבדים חדשים – הבית שוקק בריחות ובטעמים של חיים. ניתן אפילו לשמוע את שקשוקה של מכונת התפירה. התיאור חי וסינסתזי.
ובתוך התיאור הפורה והחייכני של ימי הקרבה ביניהם – מה מעיב על האושר?
1.דאגותיו של קובה – שאין אנו יודעים מהן.
2.ביקוריהן התכופים של הקרובות – מה מטריד בהן?
אותן קרובות "מספרות בגודש ציורי שלא חסר גסות על עסקי נשים והריון". הן מדברות על מין! נושאים אלה לא עולים בין רוזה לקובה. הכניעה לתשוקות היא עניין שרוזה אינה מכירה מחיי הזוגיות שלה. היא מאזינה לסיפוריהן. קובה "משתאה להוויה זו". המספר כבר הגדיר את אופי מערכת היחסים על -ידי אמירה קולעת לגבי קובה: “קמצן היה באהבה ופזרן היה בממונו".
הפסקה העוקבת עוסקת בחלומותיה של רוזה. באיזה סוג של חלומות מדובר? ... .
קובה, למרות חייו נטולי הארוס, היה מאושר. אמנם מדובר בימי אושר קצרים (משפט החוזר פעמיים). מה בדיוק עשה אותו מאושר?
שרוזה נזקקה לו. שהיה עליו לטפל בה.
יש לשים לב שוב לפואטיקה האפלפלדית: "ימי האושר לא האריכו. אחרי חודש עמדה רוזה איתנה על רגליה ולא נזקקה לאיש" (היינו מצפים לדעיכתה או לנסיגתה, ולא להחלמתה).
קובה, שהעביר את כל מוקד עולמו מהחוץ לבית בזמן מחלתה, חש שאינו נחוץ יותר בהחלמתה. ומכאן, חלה ההידרדרות דווקא במצבו שלו. כיצד ניכר הדבר?
- הוא אינו יוצא עוד לישיבות הערב – ישיבות גברים.
- הוא מתכנס בתוך ביתו וצופה על העולם שבחוץ דרך הז'ורנלים.
הוא שקוע יותר ויותר בהרהוריו (יש לשים לב שהמילה הרהורים חוזרת על עצמה שוב
ושוב , ומשמשת כאמצעי לעיצוב עולמו הפנימי של קובה.
עד "ומתבוננות בפניו".
המפנה בסיפור זה הוא ההידרדרות במצבו של קובה. כיצד הוא מתואר?
- זריזותו נעלמה.
- שרוי בעולמות אחרים.
- כוח ההחלטה ניטל ממנו ("ואולי כוח אחר").
- חלה והזדקן.
הקרובות, בניגוד לרופא שממעיט במחלתו, סבורות שאין מרפא למחלתו. והקרובות, כמו תמיד, צודקות.
כמו הקרובות, המהוות דמויות משנה שתחושתן היא רמז מטרים להמשך – הקרובות הן מעין מקהלה יוונית – ספק אלות גורל, ספק ידועניות – כך גם החלומות מהווים רמז מטרים להמשך.
במוטיב החלום פגשנו עוד קודם (חלומותיה הטורדניים של רוזה, שהיא מסלקת אותם מחיי היומיום). כעת, נראה שגם קובה חולם ויש לעקוב אחר החלומות ולראות כיצד חלומות אלה משפיעים עליו.
עד "חייבים לשכוח".
אם היה עליכם לבחור מילה מנחה – מהי המילה החוזרת ומהדהדת לאורך השורות האחרונות?
קובה אינו חדל מהרהוריו. (להדגים, וגם להתייחס לתמונה: שתי רקדניות צעירות ואיש אפור מהורהר).
על מה הוא מהרהר? מה מטריד אותו?
רגשות אשם או דבר מה שאיננו יודעים מהו. אולם, ניתן להבין שמדובר במשהו שקשור לעבר. יש לשים לב לתפישות החיים השונות של רוזה וקובה. קובה חושב ש"אדם אינו רשאי להשכיח את הכל ולחיות מחדש", ועל אדם לשאת בכבוד את גילו, את בדידותו ואת אלמנותו, ש"הרי זוהי התפארת" – זוהי חשיבה כובלת ונוקשה מאוד. מכאן, ניתן להניח כי לקובה היו חיים קודמים, חיים שנגמרו (אף עצם היותה של רוזה צעירה ממנו. נישואים שניים).
לעומתו, גישתה של רוזה היא שחייבים לשכוח ולהתחיל מחדש. ההבדל בין גישותיהם הוא שמוליד את התייחסותם השונה לחלומות בפרט (הוא מהורהר רוב הזמן – חולם גם בערותו – היא מסלקת את חלומותיה) ולחיים בכלל.
עד "כבת אחת-עשרה".
אילו פרטים חדשים גילינו על קובה?
שהיתה לו משפחה: אישה וילדה, ואלה נספו בשואה.
פרטים אקספוזיציוניים אלה הם מפתח להבנת דמותו של קובה.
הוא מלא רגשות אשם על שנישא שוב ועל שלא נשאר עגון. חלומו חושף זאת היטב. זיכרונות החיים הקודמים והמשקל שיש להם אצל קובה הם אותם זרמים סמויים המניעים את דמותו. ניתן להבין דרך כך את הרהוריו הרבים, את יחסו לרוזה, את "התמכרותו לעבודה, את העדר הארוס ואת חולשתו ומחלתו שמשתלטות עליו. אירועי העבר, שלא מתוארים בסיפור אלא ברמיזות בלבד, הם למעשה המניעים את הסיפור ומכתיבים את כיוונה של העלילה.
על רקע זה ניתן להבין מדוע קובה אינו מוכן להירפא ומסרב לבית ההבראה כבקשתה של
רוזה – החיים נראים לו כבגידה באהוביו שנספו.
עד "יצאו לבית ההבראה".
הסיפור כולו צועד לכל אורכו לעבר החידלון, אל "נקודת השפל של השקט". הסיפור מלא רמזים מטרימים לגבי סיומו של סיפור האהבה, אם ניתן לקרוא לו כך. הקשר בין רוזה לקובה אינו נטול אהבה – יש בו כבוד, הערכה ואחריות זה לזה, ואולם הקשר שלהם נעדר ארוס, משום שהארוס נספה עם בני משפחתו של קובה מהחיים הקודמים. התשוקה לחיים נספתה אתם.
רמזים מטרימים בסיפור ראינו במשפטים מסוימים ("נקודת השפל של השקט, אל אותם המסתרים שמשם אין שבים"), בדממת המוות השרויה לאורכו (המלים "שקט" ו"דממה" שזורות בו למכביר), בחלומות של בני הזוג, בעמדתו של המספר ובהערותיו ("ימי האושר לא האריכו", "כה המשיכו החיים לזרום באטיות משהה, כשהם מטעימים אותו את טעמה החריף של הפרידה" – בעמוד זה). כלומר, היפרדותם זה מזה היא בלתי נמנעת. חיים בלא תשוקה הם בלתי אפשריים. במיוחד לאור העובדה שאחד מבני הזוג בחר בחיים – רוזה (כשמה כן היא, חיה ומלבלבת) מניחה את העבר מאחוריה: אינה שוקעת בחלומותיה ("חלומות שווא ידברו", פעמיים), עסוקה בהתקנת הבית (תרתי משמע) וגם בעניינים שבחוץ. היא חיונית ואופטימית יותר, פורחת בימי האביב.
מדוע מרגיש קובה שהוא נתבע להכרעה? בין מה למה עליו להכריע?
בין העבר להווה; בין אהבתו לרוזה לבין נאמנותו למשפחתו שנספתה.
עד הסוף.
דווקא בבית ההבראה יוצאת נשמתו של קובה (אירוניה). נשאלת השאלה: מדוע עכשיו? מה יש בסיטואציה בסיום הסיפור המאפשר לו להשיב נשמתו לבורא?
מבחינת המרחב, רוזה וקובה יצאו לבית הבראה על-מנת להיטיב את בריאותו. כיוון שקובה אינו יכול לחיות חיים בריאים – הלא החיים השפויים שהיו לו אבדו – הוא מוציא את נשמתו בדיוק אז. הוא מרשה לעצמו לעשות זאת, אחרי שהוא מתבונן ברוזה, הפורחת ומשחקת ונהנית מכל מה שמסביבה. תיאורה מנוגד כל-כך לשלו. רוזה משתלבת בנוף האביבי, שפריחתו מטונימית לפריחתה שלה. קובה אינו יכול ליטול חלק בחיות הזאת ("קובה היה יושב בכורסה ומסתכל").
יש לשים לב, קודם אמר קובה "איני רשאי להשאיר את רוזה... אני חייב לשמור עליה". וכעת, "רשאי אני להסתלק" (פעמיים). קובה עוזב את העולם רק לאחר שהוא מוודא שאשתו-בתו (שהופקדה בידיו) תוכל לחיות חיים מלאים ועצמאיים גם בלעדיו.
מה היתה, אם כן, הבעיה של הסיפור?
העדר ארוס. מערכת יחסים בלתי תקינה בין גבר לאישה (הגם שאוהבת).
כיצד נפתרת הבעיה? מהי ההתרה?
כאשר קובה מסתלק מן העולם, הוא למעשה משחרר את רוזה כדי להתקין בית אמתי, ולמצוא לעצמה סיפור אהבה מלא תשוקה לחיים. עובדה פרדוקסלית היא שקובה מוציא את נשמתו בבית ההבראה – הרי לשם נוסעים אנשים כדי להרפא. ואולם, זהו פרדוקס לכאורה, שכן במותו הוא הביא להבראת הבית ול"שחרורה" של רוזה ממערכת היחסים החולה ביניהם.
סיפור קצר יכלול גם מוטיב או שניים מרכזיים. תפקידם של המוטיבים הוא לסייע בעיצוב הדמויות ולהוות סממן חשוב בהנעת העלילה קדימה.
מהם המוטיבים המרכזיים בסיפור?
מוטיב החולי – המוטיב מדגיש את הניגוד שבין קובה לרוזה. בעוד שאצל רוזה החולי הוא זמני ופיזיולוגי וניתן לריפוי, הרי אצל קובה מדובר במחלה מתמשכת, על רקע נפשי, מקורה בארועי העבר שאינם מרפים ממנו, ועל-כן היא חשוכת מרפא. על רקע זה קיים הקונפליקט הפנימי שלו, הנקרע בין העבר להווה ועל רקע זה עינויי הנפש והסיוטים.
מוטיב החלומות – החלום הוא ראי לנפש האדם. הוא מעלה אותם הארועים, שאנו מכחישים או דוחקים אותם ביומיום. החלומות בסיפור מבטאים היטב את הניגוד שבים רוזה לקובה: בעוד רוזה מסלקת את חלומותיה ואינה מתעסקת בהם (ואכן איננו יודעים מהם או ממה רוזה בורחת), קובה אינו מצליח להרפות מן החלומות והם מתמזגים לתוך המציאות שלו. הסיבה לכך היא שקובה מלא רגשות אשם ואין הוא יכול להניח לפרק של חייו הקודמים להיסגר. אדרבה, רק במותו ובהצטרפותו אל משפחתו הנספית גם החלומות באים אל קצם.
לא ברור היכן מתרחשת העלילה, ואולם יש להניח שהאירועים מתרחשים בארץ (לפי מלים מסוימות: מושבה, חוץ-לארץ, בית הבראה) עם ראשית ההתיישבות. אין חיבור לזמן ולמקום ספציפיים, בדיוק על-מנת להבליט את תחושת התלישות והחסר בעולמם של הגיבורים. כן ידוע שהסיפור מתרחש במשך שלושה חודשים בערך (ינואר – האביב): ובאביב, כאשר רוזה פורחת, דווקא אז קמל קובה ומוציא את נשמתו.
הסיפור מייצר יותר אוירה מאשר מתאר מהלך עניינים. סיפור של תנודות נפש (רתוק). הפואטיקה של אפלפלד שתקנית ומינימליסטית. הדיאלוגים קצרים ופשוטים (מילנר). בכל- זאת הוא מצליח להכניס אותנו אל עולמן של דמויותיו ואל ייסורי נפשן.
המדובר הוא בדמויות בודדות, רדופות עבר, מיוסרות ופגומות. הכוח המניע את העלילה הוא המאבק בין התשוקה לחיות (שלה) אל מול החידלון (שלו).
אהרון אפלפלד, יליד 1932, צ'רנוביץ', רומניה.
שנות המלחמה הן השנים המעצבות הן את חייו, הן את יצירתו.
אפלפלד עלה לארץ ב-1946.
כתב עשרות ספרים, ובהם רומנים וסיפורים. בשנת 1987 – חתן פרס ישראל לספרות.
סיפור זה לקוח מתוך קובץ הסיפורים "עשן" (1962).
אילה טופז
דלית פלס
אחלה אילה
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
מחק