נושא השיר
שיר אהבה אשר נכתב ע"י ביאליק לאהובתו אירה יאן, איתה ניהל המשורר קשרי אהבה מפותלים וסבוכים. השיר נכתב ב -1907 ופורסם לראשונה ב- 1928. השיר מעצב קשר מורכב, דינמי ורב פנים בין הגבר הנעזב לאישה שנטשה אותו לנצח.
השיר בנוי משני בתים שווים שיש ביניהם קשר הפוך.
בית א'
בית זה מציג את הנמענת ואת אופן עזיבתה. מתוך התיאור מצטיירת גם דמותו של הדובר. הדובר מעוצב כפאסיבי לעומת דמות האישה הדינאמית .."כסופה זינקת ותפרצי פתאם בית כלאך". העזיבה פתאומית, לא צפויה ומתפרצת מסוגרה (רמז לאהבה חונקת). העזיבה מתוארת בדינמיות רבה ובשלל פעלים ומותירה את הדובר מרוקן מכל סממן השייך אליה. היא לקחה עימה את הדברים שאפיינו אותה "מצהלות צחוקך , "פעמון זהבך" . הדובר אינו מבין את סיבת הנטישה הפתאומית הוא רק נושא את תוצאותיה. הוא חש מיותם ומנסה לראותה ולשחזר את דמותה דרך שני חפצים שהותירה מאחוריה. בזוית קיטונה נותרו נעל המשי וצרור חבצלות. החפצים מטונימיים לדמות האהובה. נעל המשי רומז על מעמדה של האישה, אריסטוקרטית , עדינה. החבצלות מרמזות לדמותה של אופליה – רמז מקדם לסוף הטראגי. הנמענת מאופיינת גם על - ידי יסוד האש האנרגטי והדינמי. היא לקחה איתה את האהבה והוא נותר בודד ומיותם.
מבנה הבית משרת את תכנו, המילה החותמת את הבית "ואותי" נשארת מיותמת ואחרונה. דמותו של הדובר בבית א' נעזב ,נשכח ,חסר אונים.
בית ב'
בבית זה מתברר כי מאחורי חוסר האונים שהפגין מסתתרת נחישות עזה, הדבר מתגלה במרדף העיקש שהוא מנהל בפועל או במחשבה אחרי האישה שנישאה למרחקים."עד ראש גבעת עולם ועד ירכתי תהמות , ירפך יגון כל לילותי וימי....אל אשר תשוטי אשרך פעמי, ובפרשי ממרומי, ובאשר אבאה",...
תחושת הבדידות יוצקת בתוכו כוחות, הוא קם כעוף החול ומתוך אובדנו המר זוכה לבסוף למקור הפריון ומוליד חיים בשירה. הוא מתאר את עצמו ע"י יסוד המים המהווה ניגוד לדמות האהובה המיוצגת ע"י יסוד האש, "אפלח לב – עולם בברקי ורעמי ואחיהו בגשמי". יסודות אלה באים להדגיש את השוני בין השניים ומבטאים את היותם במקומות שונים ומרוחקים . האש והמים לא ידורו יחדיו. הגשמים הם מטאפורה ליצירתו ולכן ניתן להתייחס לשיר זה גם כשיר בעל יסודות ארס פואטיים אשר בו מביע המשורר את מקורות יצירתו.
מקורות השירה הם הסבל והכאב. במקרה זה אהבה נכזבת . סבל זה הוא המחיר אותו משלם המשורר על אומנותו. בסוף השיר מביע המשורר השלמה עם עזיבת האהובה, בזכותה הוא יצר.
יסוד זה ניתן לזהות גם בשירו " לא זכיתי באור מן ההפקר" בו מתאר הדובר את המחיר שתהליך היצירה גובה ואת מקורות יצירתו " ותחת פטיש צרותי הגדולות כי יתפוצץ לבבי , צור עזי", ..." ואנכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם".
שיר אהבה אשר נכתב ע"י ביאליק לאהובתו אירה יאן, איתה ניהל המשורר קשרי אהבה מפותלים וסבוכים. השיר נכתב ב -1907 ופורסם לראשונה ב- 1928. השיר מעצב קשר מורכב, דינמי ורב פנים בין הגבר הנעזב לאישה שנטשה אותו לנצח.
השיר בנוי משני בתים שווים שיש ביניהם קשר הפוך.
בית א'
בית זה מציג את הנמענת ואת אופן עזיבתה. מתוך התיאור מצטיירת גם דמותו של הדובר. הדובר מעוצב כפאסיבי לעומת דמות האישה הדינאמית .."כסופה זינקת ותפרצי פתאם בית כלאך". העזיבה פתאומית, לא צפויה ומתפרצת מסוגרה (רמז לאהבה חונקת). העזיבה מתוארת בדינמיות רבה ובשלל פעלים ומותירה את הדובר מרוקן מכל סממן השייך אליה. היא לקחה עימה את הדברים שאפיינו אותה "מצהלות צחוקך , "פעמון זהבך" . הדובר אינו מבין את סיבת הנטישה הפתאומית הוא רק נושא את תוצאותיה. הוא חש מיותם ומנסה לראותה ולשחזר את דמותה דרך שני חפצים שהותירה מאחוריה. בזוית קיטונה נותרו נעל המשי וצרור חבצלות. החפצים מטונימיים לדמות האהובה. נעל המשי רומז על מעמדה של האישה, אריסטוקרטית , עדינה. החבצלות מרמזות לדמותה של אופליה – רמז מקדם לסוף הטראגי. הנמענת מאופיינת גם על - ידי יסוד האש האנרגטי והדינמי. היא לקחה איתה את האהבה והוא נותר בודד ומיותם.
מבנה הבית משרת את תכנו, המילה החותמת את הבית "ואותי" נשארת מיותמת ואחרונה. דמותו של הדובר בבית א' נעזב ,נשכח ,חסר אונים.
בית ב'
בבית זה מתברר כי מאחורי חוסר האונים שהפגין מסתתרת נחישות עזה, הדבר מתגלה במרדף העיקש שהוא מנהל בפועל או במחשבה אחרי האישה שנישאה למרחקים."עד ראש גבעת עולם ועד ירכתי תהמות , ירפך יגון כל לילותי וימי....אל אשר תשוטי אשרך פעמי, ובפרשי ממרומי, ובאשר אבאה",...
תחושת הבדידות יוצקת בתוכו כוחות, הוא קם כעוף החול ומתוך אובדנו המר זוכה לבסוף למקור הפריון ומוליד חיים בשירה. הוא מתאר את עצמו ע"י יסוד המים המהווה ניגוד לדמות האהובה המיוצגת ע"י יסוד האש, "אפלח לב – עולם בברקי ורעמי ואחיהו בגשמי". יסודות אלה באים להדגיש את השוני בין השניים ומבטאים את היותם במקומות שונים ומרוחקים . האש והמים לא ידורו יחדיו. הגשמים הם מטאפורה ליצירתו ולכן ניתן להתייחס לשיר זה גם כשיר בעל יסודות ארס פואטיים אשר בו מביע המשורר את מקורות יצירתו.
מקורות השירה הם הסבל והכאב. במקרה זה אהבה נכזבת . סבל זה הוא המחיר אותו משלם המשורר על אומנותו. בסוף השיר מביע המשורר השלמה עם עזיבת האהובה, בזכותה הוא יצר.
יסוד זה ניתן לזהות גם בשירו " לא זכיתי באור מן ההפקר" בו מתאר הדובר את המחיר שתהליך היצירה גובה ואת מקורות יצירתו " ותחת פטיש צרותי הגדולות כי יתפוצץ לבבי , צור עזי", ..." ואנכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה