יום שבת, 30 באפריל 2011

לבדי - ביאליק

הרקע ההיסטורי

השיר נכתב על רקע תקופת ההשכלה המתפתחת במזרח אירופה במאה ה - 19. בתקופה זו מגיעה לשיאה תנועה חברתית המכונה "תנועת ההשכלה". תנועה זו עוררה בקרב היהודים באירופה תקוות לקבל הזדמנות שווה להשכלה, תעסוקה ומעמד חברתי. מציאות חדשה זו הביאה לידי קונפליקט את בני דורו של ביאליק. האם לעזוב את העולם הישן המסורתי על חשבון העולם החדש שהבטיח את ביטול המחיצות בינם לבין העמים האחרים. בעוד שהעולם הישן נסמך על בית המדרש והלימודים בחדר, העולם החדש הציע את לימודי המדע, הפילוסופיה, שפות אומנות ועוד. המעבר מאורח חיים אחד לאחר גרם לשבר, שכן יהודים רבים הצטרפו לתנועת ההשכלה, זנחו את מורשתם והתבוללו. מפגש זה בין העולמות ומורכבותו מביא ביאליק בשירו "לבדי".

התמונה המרכזית בשיר

התמונה המרכזית היא תמונה מטפורית של גוזל רך החוסה תחת כנפי השכינה. במהלך השיר תמונה זו מתפתחת עם התפתחותו של הגוזל המרגיש אט אט ששהייתו תחת כנפי השכינה הופכת לצרה ומעיקה. הוא מבקש לפרוח למחוזות אליהם פרחו כבר מזמן שאר הגוזלים - אל האור. ככל שהגוזל גדל ומתחזק כך נחלשת השכינה ומאבדת מנחיצותה.
האור – הוא מטפורי לתנועת ההשכלה. הגוזל – הוא המאמין האחרון שנותר בבית המדרש.
השכינה – מטפורית לעולם היהודי המסורתי אשר שימש כמחסה למאמיניו עד לעזיבתם.

בית א

בבית זה מציג את עצמו הדובר כיחידי שנשאר בבית המדרש בניגוד לכל האחרים שנטשו "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור,...ואני, גוזל רך נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה". כל היהודים נסחפו אחר העולם החיצון שמציע את ה"אור”(ההשכלה) ועזבו את בית המדרש.
נטישת הרב היא לטובת חיים הנראים מבטיחים יותר מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית.
בניגוד לכולם הגוזל (שהוא הדובר) נשאר תחת כנפי השכינה בגלל היותו עדיין צעיר, פגיע, וחלש " גוזל רך".
הביטוי "תחת כנפי השכינה" משמש בשתי משמעויות. במשמעות אחת יש לראות בשכינה כמגנה פיזית ונפשית על הדובר. אך במשמעות השנייה הביטוי רומז למוות, שכן ביטוי זה לקוח מתפילת יזכור – תפילת אזכרה לנשמת המת "המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים וכזוהר הרקיע מזהירים,” …שתי המשמעויות מבהירות את הרגשות המעורבים של הדובר כלפי הישארותו תחת כנפי השכינה.
המוטיב המרכזי בבית זה הוא מוטיב הבדידות. מוטיב זה יתפתח לאורך השיר כולו, הן בהקשר לגוזל והן בהקשר השכינה. בבית זה תחושת הבדידות היא של הגוזל שאומר: "נשתכחתי מלב".
מוטיב נוסף שניתן לזהות הוא מוטיב הכנף.הגוזל החוסה תחת כנפה של השכינה. בהמשך השיר נעקוב אחר התפתחותו של מוטיב זה.

בית ב

בבית זה פותח הדובר במילה "בדד”, אשר מובאת כאן פעמים, כדי להדגיש את תחושת הבדידות שחש הגוזל. הוא עדיין מתייחס לשכינה כזו המגנה עליו. אבל מעמדה של השכינה ירד שכן כוחה ירד "והשכינה אף היא כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה". הצד הימני שהוא סמל החוזק והעצמה מתערער בבית זה וכך גם מעמדה של השכינה. ברובד הסמלי ניתן לראות זאת כשבר המתחולל בעולם היהודי בתקופה זו. הדובר מודע להיחלשותה של השכינה ומעבר לחשש שלו שנשאר לבדו הוא מודע גם לחששותיה, שאף היא תישאר לבדה מיד כשהגוזל יתחזק דיו.
נראה כאילו החשש הוא מעזיבת בנה יחידה אשר נותר. ניתן להבחין בתשתית המקראית המשמשת את ביאליק בבית זה. כמו המקרה של אברהם אשר נדרש לקחת את בנו יחידו אשר אהב, כך גם השכינה מתבקשת לכאורה לוותר על בנה יחידה שנשאר מאחור. תשתית מקראית זו מחדדת את חששותיה של השכינה, שמא גם המאמין האחרון ינטוש אותה. דמותה של השכינה מוצגת בצורה מאד אנושית, כאם החרדה על עזיבת בנה. השימוש בהאנשה תורם ליצירת האמפתיה בקרב הקורא על כאבה של השכינה "חרד חרדה עלי, על בנה, על יחידה".
בהמשך לבית הקודם, ניתן להבחין במוטיב הבדידות. גם בבית זה מתאר הדובר את בדידותו "בדד, בדד נשארתי". אך נראה שהבדידות היא גם של השכינה כפי שממשיך המשפט בו פתח הדובר "והשכינה אף היא.....”.
מוטיב הכנף מתפתח בבית זה וכעת ניתן להבחין בשינוי שחל במעמדה של השכינה לפי כנף ימינה השבורה המסמלת את השבר בתוך העולם היהודי.

בית ג

בבית זה מתוארת השכינה כ"מגורשת מכל הזויות" אשר נדחקת בפינת סתר בבית המדרש.כעת היא חוסה בצל, והיא מוצגת בניגוד לעולם החדש המוצג באור. הגוזל עדיין חוסה איתה ומשתתף איתה בצרתה.
מוטיב הבדידות מתייחס כעת גם לגוזל וגם לשכינה. מודגשת יותר בדידותה של השכינה העזובה "ותתכס בצל, ואהי עמה יחד בצרה".

בית ד

בבית זה מוצגת כמיהתו של הגוזל לפרוח ולעזוב את השכינה " וכשכלה לבבי לחלון". המילה כלה מבהירה את רצונו העז של הדובר לעזוב. השהייה במחיצתה של של השכינה לא מספקת וגם הוא רוצה להצטרף לחבריו שעזבו ל"אור". צערה של השכינה מעוצב על ידי ההאנשה. היא כובשת ראשה על כתפו של הגוזל ודמעתה נוטפת... ההאנשה יוצרת אמפתיה כלפי השכינה הנעזבת והבודדה, בקרב הקורא.

בית ה

שוב מתוארת השכינה בצערה, היא מתרפקת ובוכה. יש כאן התעצמות הכאב והצער שכן הדמעה הופכת לבכי. היא מבכה על גורלה "כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם, ואיוותר לבדי, לבדי...”. כעת היא מנסה למנוע מהגוזל את עזיבתו ומנסה לסוכך עליו עם כנפה השבורה "שכה בכנפה השבורה בעדי". גם כאן משמשת ההאנשה לעיצוב כאבה של השכינה. כעת נראה שהבדידות היא בעיקר מנת חלקה שכן הגוזל נמצא רגע לפני עזיבתו. והכנף ? האם יש בכוחה לחסום את דרכו ולמנוע מהגוזל את עזיבתו? אנו רואים היפוך במשמעותם של המוטיבים שהובאו בתחילת השיר. הבדידות היא לא של הגוזל כעת אלא של השכינה. הכנף כבר אינה מקור הכוח. ובמקום הגוזל שביכה את גורלו ואמר "בדד, בדד נשארתי", אומרת כעת השכינה " ואיוותר לבדי לבדי".

בית ו

הבית האחרון הוא כעין סיום. אנו שומעים מרחוק את תפילה ובקשתה של השכינה הנשמעת כנראה עם מעופו של הגוזל שעזב. הקינה שלה עדיין מלווה אותו "שמעה אזני בבכיה החרישית ההיא ובדמעה ההיא הרותחת"- העזיבה הייתה אולי בלתי נמנעת אך ניכר שהיא מלווה ברגשות מעורבים אצל הדובר. ההספד של השכינה הוא על העולם הנחרב, ואבדן מאמיניה. היא מתוארת כאם אשר ננטשת על ידי ילדיה. גם כאן בעזרת ההאנשה מעוצב מצבה הקשה והכואב.
התשתית המקראית המשמשת כאן את ביאליק היא (מגילת "איכה"- נהוג לקרוא במגילה בערבו ובבוקרו של יום ט' באב) קינת ירמיהו על חורבן בית המקדש "איכה ישבה בדד עיר רבתי עם". בקינה זו הנשמעת על ידי הדובר עולה בכייה של השכינה אך גם עולים הדים מקינה עתיקה יותר. מטרתו של ביאליק לייצור זיקה עם ההיסטוריה של העם היהודי. עם אשר לא לומד מאירועי העבר, וכל פעם מחדש נוהה אחר הבטחות חדשות, שסביר להניח שיכזיבו, כשם שהכזיבו לאורך ההיסטוריה. הלקחים לא נלמדים.

לסיכום: בשיר מביע הדובר רגשות מעורבים לגבי פרשת הדרך בה הוא נמצא, וכמוהו המאמינים האחרים. הוא מבין ללב השכינה ומזדהה איתה אך יחד עם זאת ליבו נוהה אל העולם החדש הנראה מבטיח מבעד חלונו.
אמצעי עיצוב רבים שמשו לעיצוב הרעיונות בשיר, הם הובאו תוך כדי ניתוח השיר: מטיב הבדידות, מוטיב הכנף, האנשה,
תשתית מקראית.

תגובה 1: