"לא זכיתי באור מן ההפקר" / ח.נ. ביאליק

השיר נכתב בשנת 1902.

סוג השיר:

זהו שיר ארס פואטי. שיר ארספואטי הוא שיר שמתאר איך שיר נולד, הוא מתאר את האומנות של הכתיבה את תהליך היווצרותה של היצירה. בשיר ארס פואטי תמיד יופיעו שלושה היבטים:

• היבט היוצר
• היבט היצירה
• היבט הקורא

נושא השיר :

שיר זה עוסק בעמדת המשורר כלפי שירתו, מציג את מקוריותה, מציין את מקורה, ומתאר בדרך מטפורית את תהליך היווצרות השיר כתהליך קשה, מייגע וכואב, המסתיים עם הגעתו של השיר לקהל הקוראים.

פרשנות הבתים :

בית א' : הבית עוסק במקור השיר ומקוריותו.

פירושי מילים –

נקר – הכוונה לחיטוט, דקירה בחוזקה, עקירה והוצאה של דבר מה באמצעות דבר חד.

צור – סלע גדול.

האור היא מטאפורה עיקרית בבית זה, בשיר כולו ובשירתו של ביאליק בכלל.

אך הפעם, בשונה מהשיר "לבדי", המילה אור מכנסת לתוכה את מכלול התכונות החיוביות של האור לשירתו. "אור" פרושו כשרונו של הדובר והעושר הרוחני שמצוי בו. מטפורת האור מייצגת את מכלול האלמנטים החיוביים המצויים בשירתו.

אף על פי שהניסוח בבית הראשון הוא כללי מאוד, ברור כי הדובר מבקש להדגיש כי יכולתו לא באה לו בקלות (חרף הכישרון הגדול): הוא לא לקח לעצמו דבר מן ההפקר (כלומר מרשות הרבים, שהוא כבר מוכן ומוגמר). גם אין מדובר בירושה שזכה לה (מאביו).

לאחר ההצהרה שפותחת את השיר, הדובר מבהיר כי הוא עובד רבות בעבור כשרונו. אין זה בא בקלות. התהליך מושווה לחציבה בסלע. כמו כן, תהליך זה בא מתוכו, ממקור פנימי ולא חיצוני. אי לכך, ישנה כאן השוואה בין ליבו לבין סלע. ובהתאמה: החציבה בסלע היא מאמץ נפשי הכרוך בתהליך איטי של חדירה נפשית קשה וחיטוט מכאיב בליבו, בפצעי נפשו, ובטראומות שלו "כי מסלעי וצורי חצבתיו מלבבי". צירוף הפעלים "נקרתיו וחצבתיו" מדגישים ומעצימים את הקושי והעבודה הקשה הכרוכה בתהליך ההוצאה של ה"אור" אל הפועל.

בית ב' :

בבית זה מסביר הדובר כי מקור האור הוא בניצוץ קטן (וניצוץ זה הוא המטאפורה העיקרית בבית), אשר טמון בתוך סלע ליבו בלתי גלוי לעין "ניצוץ  ושוב, מדגיש המשורר כי הניצוץ מקורי. אינו שאול ואינו גנוב (וכאן יש אנאלוגיה בין הגנוב/ שאול לבין המקורי).

בבית זה טוען המשורר טענה נוספת ומבהירה :  "ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא". כלומר, אין לאף אחד חזקה על כתיבתו. וגם על כך גאוותו. התואר, "קטן", בא ללמד על צניעותו של המשורר.   

את המטאפורה "ניצוץ" אפשר להבין לכוונת המשורר לשיר אחד שלו, שהוא ניצוץ אחד ממכלול האש. ולאש, כידוע, ישנם שני היבטים :

ההיבט החיובי – הוא העוצמה, הלהט, האור החום (הדרוש כה לבני האדם).

ההיבט השלילי – הכוונה לתהליך היצירה השוחק ומכלה את כל כוחותיו בדומה לאש השורפת, שהיא הורסת ומשמידה.

בבית זה מצויים שני זמנים : עבר ("שאלתיו" ו – "גנבתיו") והווה ("כי ממני ובי הוא"). כלומר : שלו הניצוץ, מאז ולתמיד.

סיכום תהליך הדגשת המקוריות מודגש באמצעות החזרה על מילת השלילה "לא" :

א)     "לא זכיתי באור מן ההפקר".

ב)     "אף לא בא לי בירושה מאבי".

ג)       "לא שאלתיו מאיש"

ד)      "לא גנבתיו". 

תיאור המקום של הלב והניצוץ מתלכדים במקום אחד – בלב. הלב מצוי במרכז, במעגל הפנימי הנוצר בין שני הבתים. המעגל החיצוני נמצאים כל ההיגדים הקשורים למלה לא אשר קשורים למקורות מהם לא שאב המשורר את השראתו.

קיים קשר הדוק בין שני הבתים הראשונים המתקיים בזכות התוכן ובאמצעו המבנה של שני הבתים הראשונים.

בית ג' :

גם בבית זה ממשיך המשורר את תיאורו אודות כשרונו ויצירתו. רק שהפעם, הדגש הוא על תהליך היצירה. 

לציין, תהליך זה מתרחש בינו לבין עצמו וללא כל קשר לקהל הקוראים.

באותה מערכת דימויים ומטאפורות ממשיך המשורר ואומר כי תהליך היצירה מואץ על ידי הצרות שפוקדות אותו (הצרות כקטליזטור). צרות אלה מדומות לפטיש. במילים אחרות : הצרות חוצבות ומכות בחוזקה בליבו.

הביטוי "פטיש צרותי" מוכר מתשתית מקראית בספר ירמיהו. מתוך הארמז המקראי אנו מבינים כי הנביא ירמיהו כועס על נביאי השקר, המסלפים את דבריו ומעמידים פנים שהם נביאי אמת (פרק כ"ג פסוק 29). בזכות ארמז זה נוצרת השוואה בין המשורר לנביא . ניצוצו של המשורר מצוי בליבו, והוא פורץ החוצה ומראות אלה נתז אל עיניו והתמונה הנחקקת בתוכו הופכת למילים "זה הניצוץ עף, ניתז מעיני, ומעיני – לחרוזי". 

בבית זה הוא מוסיף תיאור / כינוי נוסף לליבו : "צור – עוזי". המילה עוז מדגישה הדגשה כפולה: האחת, ליבו מלא בעוצמה פיזית. והשנייה, ליבו מלא בעוצמה נפשית כמו גם בפאר ובהדר.

תהליך היצירה, כמו הזרז, הוא תהליך מהיר, של חוויה נפשית חזקה מאוד. חוויה של התפרצות. המשורר משתמש בשתי מילים להבהיר זאת : "עף" ו – "נתז". והניצוץ, הוא אותו ניצוץ, שנוצר מן המגע של פטיש הצרות בלב. ניצוץ זה מתפרץ ועף מליבו לעינו. 

המעבר לעין, מציין ומדגיש את הקושי הנפשי. העין, שהיא המראה לתוככי נפשו של האדם, בה נראה הסבל, הקושי, והבכי.

ומעינו של המשורר עובר הניצוץ ל"חרוזי".

כוונת הדובר במילה חרוזי היא להדגיש את העובדה כי שירה היא לא צרוף מקרי של מילים אלא צירוף מושכל שבו בוחר המשורר את מילותיו בקפידה כדי לייצור ביניהם קשר להתאים את המצלול  להתאים את החריזה. זוהי התפישה האסתטית של המשורר לגבי מהו שיר.

בית ד' :

פירושי מילים:

"חלבו ודמו" – מיטב כוחותיו.

בבית זה פונה המשורר לקהל קוראיו, לנמעניו.

בבית זה מדגיש המשורר שוב – בשורה הראשונה – כי תהליך יצירת השיר הוא תהליך אישי שבין האומן לבין עצמו. וההוכחה היא שהקורים מקבלים את המוצר הגמור, הוא השיר.

הפועל "יתמלט" מדגיש כי אין זה בשליטתו של המשורר. שיר שנכתב – דינו להתפרסם.

ושירו בהכרח צריך להגיע היישר ללב הקוראים "ומחרוזי יתמלט ללבבכם". סוף התהליך הוא בהגיע השיר לקוראים במטרה שהאש שניצתה בלב היוצר תצית את לב הקוראים. מטרת החרוז להימלט אל לב הקוראים ולרגש אותם להצית את ליבם באותן חוויות שהמשורר ביקש להעביר. הצתת לב הקוראים היא הפעילות החשובה העשויה לגרום נחת למשורר. השיר הוא דבר העובר מלב המשורר אל לב הקורא.

אולם, בשורה השנייה אומר המשורר : "ובאור אשכם הצתיו, יתעלם". להיגד זה שתי משמעויות :

האחת, משמעותו התלות של המשורר בקוראים כמו גם ההשפעה שלו עליהם. המפגש בין חרוזו (=שירו) לבין ליבם, הביא להצתת אש. היינו : לחוויה רגשית מועצמת בקרב הקוראים.

והשנייה, הפועל "יתעלם" מוכיח עד כמה הקוראים הולכים כברת דרך עם הפירוש שלהם. הם נוטעים בשיר משמעות כטוב לבם, מבטלים בניכוסם את השיר, את קיומו של המשורר, את תהליך יצירתו הפרטי והמאומץ, ואת כוונתו.

בשורות האחרונות של השיר, ממשיך והמשורר ואומר שהוא זה שבסופו של דבר משלם את מחיר הבערה "בחלבי ובדמי את הבערה אשלם" כדי שהקורא יוכל להתלהב ולהתרגש. אך במידה ובערה זו לא צלחה אזי היוצר עבר את התהליך המכלה לחינם.

חלבו ודמו הם ארמז לנוהל הקרבת קורבנות בבית המקדש. החלב והדם הם החלקים המובחרים, שמקטירים אותם על גבי המזבח. כלומר, טוען המשורר בסופו של השיר, והיא טענתו המרכזית : הוא משלם מחיר כבד מדיי על יצירתו. והאירוניה היא שהוא זה שמצית את הבערה והוא זה שמשלם על זה. 

. 

אמצעי עיצוב בשיר:

שיר לירי

זהו שיר קצר, אשר מבטא חוויה רגשית אישית של המשורר.

מוטיבים

מוטיב האור – המוטיב מופיע כבר בכותרת השיר. האור היא מטפורה ליצירתו של המשורר. האור מבטא את סוף התהליך כאשר ראשיתו בתהליך קשה וארוך של חציבה וניקור בכדי להפיק את הניצוץ הראשוני ואחריו יבקע האור במלואו. סופו של האור להגיע אל הקוראים "ובאור אשכם הצתיו". המילה אור יוצרת את המסגרת לשיר.

בית א' : לא זכיתי באור מן ההפקר 

בית ב' : ניצוץ אחד...ניצוץ קטן

בית ג' : הניצוץ עף...

בית ד' : ובאור אשכם הצתיו...את הבערה אשלם. 

הדבר הטוב הוא הכישרון של המשורר ליצור. הוא מקור גאוותו. 

מוטיב הלב – מוטיב זה מתקשר ישירות למוטיב האור. שני הבתים האחרונים האור מופיע אחרי הלב. מוטיב הלב מדגיש את את תחילת התהליך ואת סופו. השיר עובר מלב אל לב.

השפעת הלשון המקראית

א)     הפעלים נכתבים ככינויי מושא חבור ולא ככינוי מושא פרוד כפי שנהוג היום בעברית.

ב)     "בחלבי ובדמי" – ארמז לתהליך העלאת קורבן.   

ארמז (אלוזיה) - הכוונה להתייחסות מילולית, מפורשת או משתמעת, לאדם, מקום, לאירוע או ליצירה אחרת. הארמז לוקח את הקוראים לסיטואציה רחבה וחזקה יותר מאשר בטקסט הנתון תוך כדי אילוץ לערוך השוואה.

 חזרה

א)     החזרה על המילה "לא" לצורך הדגשת המקוריות של הכישרון.

ב)     החזרה על המילה "כי", אשר מנמקת ומדגישה שמקור האור והניצוץ בליבו :

"כי מסלעי וצורי ניקרתיו" ו – "כי ממני ובי הוא".

מבנה השיר

המבנה של השיר הוא מבנה מעגלי.

בשני הבתים הראשונים ניתן לראות תהליך של מעבר מן הכלל אל הפרט : מרשות הרבים ועד אל תוך הלב פנימה. ואילו בשני הבתים האחרונים, התהליך הוא הפוך. מן הפרט אל הכלל.

וחוזר חלילה.