יום ראשון, 29 במרץ 2020


על השחיטה / ביאליק


הקדמה:
השיר נכתב בשנת 1903 בעקבות פרעות קישינב.
49 יהודים נטבחו, בתים נבזזו, ורבים הוכו. מעשה זה השאיר את היהודים בתדהמה והוכיחה שוב את שנאת הגויים כלפי היהודים.
ביאליק נשלח מטעם ועדת חקירה יהודית באודיסה לחקור את האירוע ולהביא עדויות מהשטח. עוד לפני שיצא למשימתו הוא כותב את השיר "על השחיטה", כשנה לאחר כתיבת השיר "לבדי".
חשוב לזכור כי בשיר "לבדי" מדבר ביאליק על העולם החדש אשר הפיח בקרב בני דורו תקוות חדשות בעקבות התעוררות תנועת ההשכלה והנאורות. עולם שמילא את הצעירים בתקוות גדולות "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר", תקוות שהתנפצו עם היוודע הפוגרום בקישינב.
השיר "על השחיטה" הוא שיר קצר, נכתב בגוף ראשון, ונותן נקודת מבט אישית בו מביע הדובר את כאב האומה.

בית א:
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב
וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

בבית הראשון בשיר פותח הדובר בפניה אל השמים שיבקשו רחמים עליו, משום שצפייתו שיתקיים סדר אלוהי לא התקיימה. תקוותו שתפילתו תענה נכזבה ולכן הוא חש שליבו מת.
שאלת קיומו של האלוהים עולה כאן בדרך עקיפה "אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב" .
הדובר מעיד על עצמו ועל תחושותיו האישיות " וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו" אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,"  מדובר בתחושות של ייאוש ואזלת יד. תחושה שההשגחה איננה ושום תפילה לא מצליחה לפתוח את שערי השמים לתפילת האדם. תחושה שהאל הסתיר פניו ממאמיניו.
השאלות שחותמות את הבית הראשון "עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?" מדגישות וממחישות את תחושת הייאוש שלו. אלה שאלות שמושפעות משאלות מספר תהילים:
"עד מתי רשעים, ה' –עד מתי יעלוזו" (תהילים צ"ד 3)
"עד אנה, ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני" (תהילים י"ג 3)
תשתית מקראית זו באה כדי לחזק ולתת תוקף לתחושת הכאב וחוסר האונים של הדובר. הוא מבטא את תחושת הקיפוח שלו. הדובר המקראי מאמין שאלוהיו יאזין לו לעומת הדובר השירי הסבור כי איבד את אלוהיו.
גם החזרה וההכפלה של השאלות "עד מתי"... תורמת לעוצמת הרגשות והתחושות המועלות בבית זה.

בית ב:
הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,
וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.
בבית זה הדובר פונה אל התליין. התליין הופך את הארץ לגרדום. הוא מטיח בהם את האחריות לרצח " לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם". התליין מייצג כאן את מוסדות הארץ אשר ניצלו את כוח והשררה שלהם לטבח חסר פרופורציות אל מול החלשים והלא מוגנים "וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!".
תיאור התליין " לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם" מהווה ארמז מקראי מספר תהילים המתייחס לאלוהים "לך זרוע עם גבורה" ומייצר אירוניה. התליין הוא האלוהים החדש שהשתלט על הארץ והוא שהפך את הארץ לגרדום.
טענה נוספת המוצגת בבית זה הוא " דָּמִי מֻתָּר" . הדובר מבטא את תחושת ההפקר שהוא מרגיש. המוסדות נתנו היתר למרצחים לרצוח. תיאור הדם מביע את עצמת הכאב על העובדה שהיה זה רצח ללא הבחנה. דם הנרצחים פורץ ומכתים את כתונת של התליין ולא ניתן יהיה למחות את הכתם לנצח. הכתם הוא כתם מוסרי ומייצג את דם החפים מפשע.
בסיום הבית אומר הדובר שהזיכרון הרצח לא ישכח " וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח." החזרה על המילה נצח היא משמעותית, הדובר מבקש לומר כי למעשה הרצח לא תהייה מחילה. המילה מוצמדת לדם הנרצחים וכך מדגיש הדובר את עצמת דבריו.
המילה דם יוצרת זיקה וקשר בלתי ניתנת להפרדה בין הרוצחים לנרצחים וחומרת המעשה בעיניו. היא חוזרת על עצמה שלוש פעמים : "דמי מותר", "יזנק דם רצח", "דם יונק ושב...".

בית ג:
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.
בבית זה נשמעת קריאה נואשת של הדובר לצדק. מאחר ואת הנרצחים אי אפשר להחזיר מבקש הדובר צדק מידי "ואִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!". לדובר לא משנה אם מדובר בצדק אלוהי או צדק ארצי. יש לשים לב כי הבית נפתח במילה "ואם" המסמנת את הספק הקיים בליבו של הדובר לגבי קיומו של צדק שכזה. בבית הראשון חיפש הדובר צדק אלוהי בבית השני חיפש הדובר צדק ארצי.
בבית זה אולי ישנה אצלו ציפייה לאחוד שבין השמים והארץ כדי למנוע רצח, אך אם צדק כזה לא קיים הוא אומר " יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!" . הדובר מציג תנאי. ואם התנאי הזה לא יתקיים תבוא הנקמה. דם הנרצחים ירדוף את המרצחים לעד. הבית מסתיים בנימת זעם.
יש לשים לב, שכל הפניות (בתים א,ב,ג) מנוסחות כדרישה, בכולן מופיעים פעלים בזמן ציווי, ובסופן סימני קריאה. הציווי מביע נימה תוקפנית, זועמת ובנוסף מדגיש את הרצון, את הצורך העז של הדובר שדרישותיו תיענינה.

בית ד:
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
"וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים."

הדובר, שחש ייאוש משתיקת השמיים וחופש הפורענות על הארץ, מוביל אותו לדרישת הנקמה.
לא מדובר בנקמה שגרתית. זוהי נקמה כזו שאפילו השטן לא ברא. אין מבחינתו נקמה שווה בערכה לנקמה על טבח של ילד קטן חף מפשע:
" נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –"
אם ננקום את נקמת הילד הקטן מידה כנגד מידה, הרי שזה הופך גם אותנו למרצחים, לכן אפשרות זו לא אפשרית מבחינת הדובר.
הפתרון שהדובר מציע בהמשך הבית היא שונה. הנקמה תהייה בעזרת דם הנרצחים. הדם שלהם יחלחל ויגיע אל תהומות הארץ ושם הוא יערער את מוסדות הארץ. מבחינתו ארץ (או חברה) שמושתתת על רצח וחמס בסופו של דבר תחריב את עצמה כי יסודותיה רקובים:
"וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים."
בבית זה ניכרת הנימה האירונית הנוצרת בעזרת התשתית התלמודית  "יקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים," משום שברקע אנחנו שומעים את המשפט התלמודי המוכר "יקוב הדין את ההר"  שמה שהשתלט על הארץ במקום הדין הוא הדם:
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
יקוב הדין את ההר  (תשתית תלמודית)
הדם החליף את הדין, זאת אומרת שהרצח החליף את הצדק.
הצדק וההר מפנים את מקומם לדם ולתהום. הקשר זה בא להמחיש את הדרדרות המוסרית.
מבנה השיר:
בשיר ניתן להבחין בקשר הזרימה בין הבתים. השיר בנוי מארבעה בתים, כל אחד מהם מוקדש לנושא אחד: שמים, ארץ, צדק, נקמה. למרות שכל בית מציג נושא שונה הם זורמים מאחד לשני בקשר הגיוני והדרגתי.
השיר פותח בבקשת רחמים ומסתיים בדרישת נקמה.
בבית הראשון פותח בפניה לשמים וחיפוש אחר ההשגחה האלוהית. הבית מסתיים בשאלות נוקבות "עד אנה...עד מתי? בבית השני פונה הדובר אל התליין שמייצג את מוסדות הארץ שאבדו כל רסן. בבית השלישי הדובר קורא קריאת ייאוש אחרונה לצדק. במידה והצדק לא יופיע הוא עובר לבית הרביעי בדרישת הנקמה. יש בשיר קשר לוגי של סיבה ותוצאה.
המבנה בשיר מדורג והזרימה בו מתחילה מלמעלה למטה.
הזרימה מתחילה מהשמיים, עוברת לארץ ומסתיימת בתהומות.
מוטיב הדם:
מוטיב הדם מקשר את בין כל חלקי השיר. אמנם בבית הראשון המילה "דם" לא מופיעה מפורשות אך רצף השאלות " עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?" מכין את הנושא.
בבית השני המילה מוזכרת שלוש פעמים: "דמי מתר", "יזנק דם רצח", "דם יונק ושב על כתנתך". בית זה ממחיש את שפיכות הדמים האכזרית והאלימה.
בבית השלישי המילה מובאת בהקשר לרשעים ולמרצחים "בחמסכם ובדמכם חיו והינקו".
בבית הרביעי המילה מופיעה בהקשר של הנקמה. "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", "ויקב הדם את התהום! יקב הדם עד תהומות מחשכים".
המילה "דם" מופיעה כמעט בכל הבתים בשיר. לדם יש חלק מרכזי בשחיטת היהודים בקישינב. היא מביעה את התרת הדם של היהודים, את שפיכות הדמים האכזרית והבוטה של הפורעים כנגדם, עד כדי כך שהדם הרב כל כך מזנק החוצה מראשם. היא מציינת כי כתם הדם הוא אות קלון, כתם לכל החיים, שאין עליו סליחה ומחילה. פשעם של הזדים הוא נצחי. אין הם בוחלים בדמו של היונק או השב: דמם של החלשים ביותר ושל חסרי הישע שאינם יכולים להגן על עצמם – גם הוא מותר בעיניהם, מדם זה לא יוכלו להינקות לעולם. לדם יש גם חלק בנקמה, על אף שאת דמו של ילד קטן לא ניתן לנקום. משום כך הנקמה שתבוא על הפורעים תבוא מתוכם, מבפנים. דמם של הנרצחים יחלחל לתוך האדמה ויהפוך את מוסדותיה. הוא יערער את תהומות הארץ, ויהפוך את העולם לתהו ובהו.
לסיכום:
השיר "על השחיטה" הוא שיר המבטא את רגשותיו הסוערים של המשורר בעקבות הפרעות בקישינב. לאור המצב המשורר אף פעלה בשיר הרהורי כפירה. תחושה של אדם שאיבד את אלוהיו, את האמון שלו בבני אדם ונוצרת תחושת ייאוש וחוסר אונים.
השיר הוא שיר זעקה. הנימה בשיר נקבעת על ידי משפטי הציווי וסימני הקריאה המאורגנים שיר לכל אורכו באופן מסודר.

ניתוח: אילה טופז




יום ראשון, 22 במרץ 2020



"לא זכיתי באור מן ההפקר" / ח.נ. ביאליק

השיר נכתב בשנת 1902.

סוג השיר:

זהו שיר ארס פואטי. שיר ארספואטי הוא שיר שמתאר איך שיר נולד, הוא מתאר את האומנות של הכתיבה את תהליך היווצרותה של היצירה. בשיר ארס פואטי תמיד יופיעו שלושה היבטים:
  • היבט היוצר
  • היבט היצירה
  • היבט הקורא
נושא השיר :
שיר זה עוסק בעמדת המשורר כלפי שירתו, מציג את מקוריותה, מציין את מקורה, ומתאר בדרך מטפורית את תהליך היווצרות השיר כתהליך קשה, מייגע וכואב, המסתיים עם הגעתו של השיר לקהל הקוראים.

פרשנות הבתים :
בית א' : הבית עוסק במקור השיר ומקוריותו.
פירושי מילים –
נקר – הכוונה לחיטוט, דקירה בחוזקה, עקירה והוצאה של דבר מה באמצעות דבר חד.
צור – סלע גדול.
האור היא מטאפורה עיקרית בבית זה, בשיר כולו ובשירתו של ביאליק בכלל.
אך הפעם, בשונה מהשיר "לבדי", המילה אור מכנסת לתוכה את מכלול התכונות החיוביות של האור לשירתו. "אור" פרושו כשרונו של הדובר והעושר הרוחני שמצוי בו. מטפורת האור מייצגת את מכלול האלמנטים החיוביים המצויים בשירתו.
אף על פי שהניסוח בבית הראשון הוא כללי מאוד, ברור כי הדובר מבקש להדגיש כי יכולתו לא באה לו בקלות (חרף הכישרון הגדול): הוא לא לקח לעצמו דבר מן ההפקר (כלומר מרשות הרבים, שהוא כבר מוכן ומוגמר). גם אין מדובר בירושה שזכה לה (מאביו).
לאחר ההצהרה שפותחת את השיר, הדובר מבהיר כי הוא עובד רבות בעבור כשרונו. אין זה בא בקלות. התהליך מושווה לחציבה בסלע. כמו כן, תהליך זה בא מתוכו, ממקור פנימי ולא חיצוני. אי לכך, ישנה כאן השוואה בין ליבו לבין סלע. ובהתאמה: החציבה בסלע היא מאמץ נפשי הכרוך בתהליך איטי של חדירה נפשית קשה וחיטוט מכאיב בליבו, בפצעי נפשו, ובטראומות שלו "כי מסלעי וצורי חצבתיו מלבבי". צירוף הפעלים "נקרתיו וחצבתיו" מדגישים ומעצימים את הקושי והעבודה הקשה הכרוכה בתהליך ההוצאה של ה"אור" אל הפועל.

בית ב' :
בבית זה מסביר הדובר כי מקור האור הוא בניצוץ קטן (וניצוץ זה הוא המטאפורה העיקרית בבית), אשר טמון בתוך סלע ליבו בלתי גלוי לעין "ניצוץ  ושוב, מדגיש המשורר כי הניצוץ מקורי. אינו שאול ואינו גנוב (וכאן יש אנאלוגיה בין הגנוב/ שאול לבין המקורי).
בבית זה טוען המשורר טענה נוספת ומבהירה :  "ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא". כלומר, אין לאף אחד חזקה על כתיבתו. וגם על כך גאוותו. התואר, "קטן", בא ללמד על צניעותו של המשורר.   
את המטאפורה "ניצוץ" אפשר להבין לכוונת המשורר לשיר אחד שלו, שהוא ניצוץ אחד ממכלול האש. ולאש, כידוע, ישנם שני היבטים :
ההיבט החיובי – הוא העוצמה, הלהט, האור החום (הדרוש כה לבני האדם).
ההיבט השלילי – הכוונה לתהליך היצירה השוחק ומכלה את כל כוחותיו בדומה לאש השורפת, שהיא הורסת ומשמידה.
בבית זה מצויים שני זמנים : עבר ("שאלתיו" ו – "גנבתיו") והווה ("כי ממני ובי הוא"). כלומר : שלו הניצוץ, מאז ולתמיד.

סיכום תהליך הדגשת המקוריות מודגש באמצעות החזרה על מילת השלילה "לא" :
א)     "לא זכיתי באור מן ההפקר".
ב)     "אף לא בא לי בירושה מאבי".
ג)       "לא שאלתיו מאיש"
ד)      "לא גנבתיו". 
תיאור המקום של הלב והניצוץ מתלכדים במקום אחד – בלב. הלב מצוי במרכז, במעגל הפנימי הנוצר בין שני הבתים. המעגל החיצוני נמצאים כל ההיגדים הקשורים למלה לא אשר קשורים למקורות מהם לא שאב המשורר את השראתו.
קיים קשר הדוק בין שני הבתים הראשונים המתקיים בזכות התוכן ובאמצעו המבנה של שני הבתים הראשונים.

בית ג' :
גם בבית זה ממשיך המשורר את תיאורו אודות כשרונו ויצירתו. רק שהפעם, הדגש הוא על תהליך היצירה. 
לציין, תהליך זה מתרחש בינו לבין עצמו וללא כל קשר לקהל הקוראים.
באותה מערכת דימויים ומטאפורות ממשיך המשורר ואומר כי תהליך היצירה מואץ על ידי הצרות שפוקדות אותו (הצרות כקטליזטור). צרות אלה מדומות לפטיש. במילים אחרות : הצרות חוצבות ומכות בחוזקה בליבו.
הביטוי "פטיש צרותי" מוכר מתשתית מקראית בספר ירמיהו. מתוך הארמז המקראי אנו מבינים כי הנביא ירמיהו כועס על נביאי השקר, המסלפים את דבריו ומעמידים פנים שהם נביאי אמת (פרק כ"ג פסוק 29). בזכות ארמז זה נוצרת השוואה בין המשורר לנביא . ניצוצו של המשורר מצוי בליבו, והוא פורץ החוצה ומראות אלה נתז אל עיניו והתמונה הנחקקת בתוכו הופכת למילים "זה הניצוץ עף, ניתז מעיני, ומעיני – לחרוזי". 
בבית זה הוא מוסיף תיאור / כינוי נוסף לליבו : "צור – עוזי". המילה עוז מדגישה הדגשה כפולה: האחת, ליבו מלא בעוצמה פיזית. והשנייה, ליבו מלא בעוצמה נפשית כמו גם בפאר ובהדר.
תהליך היצירה, כמו הזרז, הוא תהליך מהיר, של חוויה נפשית חזקה מאוד. חוויה של התפרצות. המשורר משתמש בשתי מילים להבהיר זאת : "עף" ו – "נתז". והניצוץ, הוא אותו ניצוץ, שנוצר מן המגע של פטיש הצרות בלב. ניצוץ זה מתפרץ ועף מליבו לעינו. 
המעבר לעין, מציין ומדגיש את הקושי הנפשי. העין, שהיא המראה לתוככי נפשו של האדם, בה נראה הסבל, הקושי, והבכי.
ומעינו של המשורר עובר הניצוץ ל"חרוזי".
כוונת הדובר במילה חרוזי היא להדגיש את העובדה כי שירה היא לא צרוף מקרי של מילים אלא צירוף מושכל שבו בוחר המשורר את מילותיו בקפידה כדי לייצור ביניהם קשר להתאים את המצלול  להתאים את החריזה. זוהי התפישה האסתטית של המשורר לגבי מהו שיר.

בית ד' :
פירושי מילים:
"חלבו ודמו" – מיטב כוחותיו.
בבית זה פונה המשורר לקהל קוראיו, לנמעניו.
בבית זה מדגיש המשורר שוב – בשורה הראשונה – כי תהליך יצירת השיר הוא תהליך אישי שבין האומן לבין עצמו. וההוכחה היא שהקורים מקבלים את המוצר הגמור, הוא השיר.
הפועל "יתמלט" מדגיש כי אין זה בשליטתו של המשורר. שיר שנכתב – דינו להתפרסם.
ושירו בהכרח צריך להגיע היישר ללב הקוראים "ומחרוזי יתמלט ללבבכם". סוף התהליך הוא בהגיע השיר לקוראים במטרה שהאש שניצתה בלב היוצר תצית את לב הקוראים. מטרת החרוז להימלט אל לב הקוראים ולרגש אותם להצית את ליבם באותן חוויות שהמשורר ביקש להעביר. הצתת לב הקוראים היא הפעילות החשובה העשויה לגרום נחת למשורר. השיר הוא דבר העובר מלב המשורר אל לב הקורא.
אולם, בשורה השנייה אומר המשורר : "ובאור אשכם הצתיו, יתעלם". להיגד זה שתי משמעויות :
האחת, משמעותו התלות של המשורר בקוראים כמו גם ההשפעה שלו עליהם. המפגש בין חרוזו (=שירו) לבין ליבם, הביא להצתת אש. היינו : לחוויה רגשית מועצמת בקרב הקוראים.
והשנייה, הפועל "יתעלם" מוכיח עד כמה הקוראים הולכים כברת דרך עם הפירוש שלהם. הם נוטעים בשיר משמעות כטוב לבם, מבטלים בניכוסם את השיר, את קיומו של המשורר, את תהליך יצירתו הפרטי והמאומץ, ואת כוונתו.
בשורות האחרונות של השיר, ממשיך והמשורר ואומר שהוא זה שבסופו של דבר משלם את מחיר הבערה "בחלבי ובדמי את הבערה אשלם" כדי שהקורא יוכל להתלהב ולהתרגש. אך במידה ובערה זו לא צלחה אזי היוצר עבר את התהליך המכלה לחינם.
חלבו ודמו הם ארמז לנוהל הקרבת קורבנות בבית המקדש. החלב והדם הם החלקים המובחרים, שמקטירים אותם על גבי המזבח. כלומר, טוען המשורר בסופו של השיר, והיא טענתו המרכזית : הוא משלם מחיר כבד מדיי על יצירתו. והאירוניה היא שהוא זה שמצית את הבערה והוא זה שמשלם על זה. 
. 
אמצעי עיצוב בשיר:
שיר לירי
זהו שיר קצר, אשר מבטא חוויה רגשית אישית של המשורר.
מוטיבים
מוטיב האור – המוטיב מופיע כבר בכותרת השיר. האור היא מטפורה ליצירתו של המשורר. האור מבטא את סוף התהליך כאשר ראשיתו בתהליך קשה וארוך של חציבה וניקור בכדי להפיק את הניצוץ הראשוני ואחריו יבקע האור במלואו. סופו של האור להגיע אל הקוראים "ובאור אשכם הצתיו". המילה אור יוצרת את המסגרת לשיר.
בית א' : לא זכיתי באור מן ההפקר 
בית ב' : ניצוץ אחד...ניצוץ קטן
בית ג' : הניצוץ עף...
בית ד' : ובאור אשכם הצתיו...את הבערה אשלם. 
הדבר הטוב הוא הכישרון של המשורר ליצור. הוא מקור גאוותו. 

מוטיב הלב – מוטיב זה מתקשר ישירות למוטיב האור. שני הבתים האחרונים האור מופיע אחרי הלב. מוטיב הלב מדגיש את את תחילת התהליך ואת סופו. השיר עובר מלב אל לב.


השפעת הלשון המקראית
א)     הפעלים נכתבים ככינויי מושא חבור ולא ככינוי מושא פרוד כפי שנהוג היום בעברית.
ב)     "בחלבי ובדמי" – ארמז לתהליך העלאת קורבן.   
ארמז (אלוזיה) - הכוונה להתייחסות מילולית, מפורשת או משתמעת, לאדם, מקום, לאירוע או ליצירה אחרת. הארמז לוקח את הקוראים לסיטואציה רחבה וחזקה יותר מאשר בטקסט הנתון תוך כדי אילוץ לערוך השוואה.
 חזרה
א)     החזרה על המילה "לא" לצורך הדגשת המקוריות של הכישרון.
ב)     החזרה על המילה "כי", אשר מנמקת ומדגישה שמקור האור והניצוץ בליבו :
"כי מסלעי וצורי ניקרתיו" ו – "כי ממני ובי הוא".

מבנה השיר
המבנה של השיר הוא מבנה מעגלי.
בשני הבתים הראשונים ניתן לראות תהליך של מעבר מן הכלל אל הפרט : מרשות הרבים ועד אל תוך הלב פנימה. ואילו בשני הבתים האחרונים, התהליך הוא הפוך. מן הפרט אל הכלל.
וחוזר חלילה.     

יום שלישי, 7 במאי 2013

שיר אמי והנחל - אורי צבי גרינברג




מבנה השיר: השיר בנוי משלושה בתים  המתחלקים לשני חלקים מרכזיים.  שני הבתים הראשונים ארוכים ומהוים את החלק הראשון של השיר. בית אחרון קצר ומאד חד במבע  ובמסר. בית זה מהווה את החלק השני של השיר. 

נושא השיר: הדובר מנסה להעלות את זיכרון האם בצעירותה טרם הירצחה. בחלק הראשון מתאר הדובר את דמותה תוך אידיאליזציה. דמות האם מתוארת  כטהורה, מושלמת  ויפה על רקע גן פסטורלי וקסום. המעמד מובא כסוג של התגלות שכן הבן רואה את אימו בעיני רוחו טרם היוולדו.
בחלק השני של השיר מתנפצת דמותה של האם במעמד קשה ואכזר. גוללגולתה מנותצת ע"י גוי גרמני אכזר בעוד הבן צופה במעמד זה תוך תיאור תחושותיו.

החלק הראשון (בית א):

התמונה הפותחת את הבית היא תמונה דמיונית של האם כנערה אשר יורדת לשחות בנחל. היא לבושה בכותונת משי לבנה אשר בעזרתו רוצה המשורר להדגיש את טוהרתה. האם מתוארת כאלוהית ויפה "אלוהית היא במים נאוה בכוחה". "נאוה" הוא ביטוי של היופי הנשי משיר השירים ("יפה את רעיתי כתרצה, נאוה כירושלים", "שחורה אני ונאוה") בעזרת תשתית מקראית זו מעוצבת דמותה של האם. 

תיאור הזמן בבית זה הוא "דמדומים", זו שעת שקיעה שבה השמים נצבעים בצבעי אדום וכתום עז שבהם מתמזגת גם דמות האם בשל צבע שערותיה האדום "תבוא הנערה אדומת השיער, היא אימי...דמדומים". לתיאור הזמן שני תפקידים, לייצור אוירה ולשמש כרמז מטרים לגורל האם. הרבה פעמים שקיעה היא סמל לסוף, קץ (ראה את השיר "הקיץ גוע" לביאליק). במילה ישנה גם קונוטציה למילה דם.

תיאור המקום – מתואר גן קסום שבו יש דממה ורק שכשוך של מי הנחל נשמע סביב "דומיה וניחוח פרות מסביב". מראות של עצי פרי וריחם נקלט בחושיו. זוהי תמונה פסטורלית, כאילו הנחל מלקק ומלטף את מה שנכרה בדרכו. אודם השקיעה מתערבב עם שערה האדום של הנערה ומפיץ סביבו זוהר.

לסיכום הבית הראשון: הבית פותח בתמונה דמיונית. ניתן לראות שהדובר מנסה לשחזר ולהתחקות אחרי דמות אימו כשהיתה נערה. הוא ממקם אותה בגן קסום שבו זורם הנחל והנערה יורדת אל הנחל כדי לטבול בו, תוך הדגשת תכונותיה האלוהיות. 

(בית ב):

בבית זה הנערה רחצה בנחל ומצטיירת תמונה שהיא עולה מהנחל (התמונה מזכירה מאד את ציורו המפורסם של הצייר הרנסנסי בוטיצ'לי, לידת ונוס). היא עולה עם גופה הלבן ושערה האדום "והנה היא עולה מן הנחל...אמי. הנערה הברה אדומת השיער בלבנת הבתולים"... הצבע הלבן בא להדגיש את טוהרתה וכל דמותה מפיצה זוהר. דמותה של הנערה ממוקמת לבדה בתמונת הגן שבו ניכר ריחם המתקתק של פירות הגן. זוהי תמונת גן עדן. נוצר מיזוג בין דמות הנערה והטבע, היא חלק מתמונת הטבע וגם כאן צבע שערה מקביל לצבע האדום של השקיעה. גם בבית זה ניתן להבחין ברמזים מטרימים למה שצפוי לאותה נערה. החזרה של הדובר על ציון הזמן "דמדומים" ואמירתו "ונערה היא בטרם עת אם" מובילים את הקורא אט אט אל הגורל הצפוי לה, אותו יתאר הדובר בבית השלישי. 

האוירה שנבנית בחלק זה של השיר היא אוירה קסומה אך יחד עם זאת אוירה שרוויה במתח ומסתורין. כבר מתחילתו ניתן  להבחין את סדנו של העץ הכרות אותו מלחך הנחל בזרימתו, שעת הדמדומים, הזרדים החומים. אלה רמזים המחלחלים אט אט לתודעת הקורא, עד שלבסוף מגיעים אנו אל הבית השלישי אשר לא משאיר מקום לספקות לגבי גורלה האכזר של האם.

חלק ב (בית ג):

חלק זה של השיר מהווה ניגוד לתמונה שהוצגה בשני הבתים הקודמים. הניגוד בין התמונה האידילית, תמונת גן העדן לבין המציאות הקשה והאכזרית בבית זה. האם מסיימת את חייה בצורה טראגית, דמה נשפך "בידי גוי גרמני באכזר". העץ הכרות מסמל את החיים האידיליים ותמונת עולם מושלמת שנכרתה בין רגע על ידי גוי גרמני. פרוש המילה "נכפש" זה נרמס  או נתגולל והיא מבטאת בשיר אלימות. הצבע הלבן של השלג סופג את דמה של אמו הנרצחת. משחק הניגודים בין הצבע הלבן והאדום יוצרים את הדרמה בבת זה. הלבן והטהור הוכפש על ידי מעשה אלים ואכזר, התמונה טומאה. הבית נפתח בקריאת כאב "הה" המבטאת את  כאבו של הדובר ובעקבותיה משתררת דממת מוות. 

תיאור הזמן – בחלק זה של השיר מדובר בעונת החורף (שלג) המהווה ניגוד לתמונת הקיץ בחלק הראשון. בחלק הראשון תוארה האם בנערותה ואילו בחלק השני זו האם הבוגרת שבנה עומד וצופה בהרצחה.
המשפט החותם בית שלישי "והבן לא שילם ואת הבור לא חפר".
במשפט זה מביע הדובר את תחושותיו על אובדן אימו. הוא חש כאב ויסורים על שלא הצליח להביא את אימו לקבורה. מצפונו מייסר אותו "ואת הבור לא חפר". תחושת האשמה כפולה כי גם לא נקם את מותה "והבן לא שילם". תחושות אלה מקבלות תוקף גם בגלל התשתית המקראית הקיימת בשורה זו. בספר דברים לב נאמר: "לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתדת למו" (יש בפסוק זה ציפייה שהאל ינקום וישלם לגויים והם גם ידעו שה' מענישם). רבים מניצולי שואה נושאים על עצמם רגש של אשמה על שהשאירו משפחותיהם מבלי שיכלו להציל, להושיע, לקבור, להפרד...

המילה "בור" יוצרת קונוטציה לבורות המוות ונראה כי נוצרת כאן אירוניה שכן אם הבן לא חפר את הבור אז נראה כי האם הולכה לבור שקברה בעצמה (כפי שקרה, לא פעם היהודים בשואה חפרו את הברורות עצמם בציווי הגרמנים).  

לסיכום בית ג: השורה האחרונה בשיר מאירה את השיר כולו באור חדש. האידיאליזציה של דמות האם נעשה כדי להרגיע אולי את רגש האשמה שחש הדובר. אם לא הצליח להביאה לקבורה לפחות ינציח את דמותה וזיכרה כמושלמת. ואולי....עדיף לזכור אותה כך ולא את הרגע בו נלקחו חייה. ההצגה המושלמת לדמות האם גם מעצימה ומדגישה את גודל האסון והאבידה, את עוצמת העוול ואי הצדק, את עוצמת הרגש שחש הבן כלפי אימו (תחושת הערצה מצד אחד ומן הצד השני את תחושות האשמה הכאב והגעגוע).

אמצעי עיצוב מרכזי בשיר הוא הניגוד:

השיר מחולק לשני חלקים מרכזיים המהוים ניגוד ביניהם. החלק הראשון עוסק בעבר הרחוק, ומציג תמונה דמיונית קסומה ואילו החלק השני עוסק בעבר הקרוב יותר באחריתה של האם. התיאור בו מאד קונקרטי, ריאליסטי, וטראגי.
ישנו ניגוד באוירה בין שני חלקי השיר. בחלק הראשון האוירה אוירת גן עדן, פסטורליה, קיץ  לעומת החלק השני שבו אוירת קדרות, אלימות ומוות. העונה היא עונת החורף.
ישנו ניגוד במבנה – שני הבתים הראשונים ארוכים, מפורטים לעומת הבית האחרון שהוא קצר מאד, חד ותמציתי.
בחלק הראשון יש תיאור חושני רגשני ובחלק השני התיאור עובדתי. 

ניתוח: אילה טופז 2013