על השחיטה / ביאליק

הקדמה:

השיר נכתב בשנת 1903 בעקבות פרעות קישינב.

49 יהודים נטבחו, בתים נבזזו, ורבים הוכו. מעשה זה השאיר את היהודים בתדהמה והוכיחה שוב את שנאת הגויים כלפי היהודים.

ביאליק נשלח מטעם ועדת חקירה יהודית באודיסה לחקור את האירוע ולהביא עדויות מהשטח. עוד לפני שיצא למשימתו הוא כותב את השיר "על השחיטה", כשנה לאחר כתיבת השיר "לבדי".

חשוב לזכור כי בשיר "לבדי" מדבר ביאליק על העולם החדש אשר הפיח בקרב בני דורו תקוות חדשות בעקבות התעוררות תנועת ההשכלה והנאורות. עולם שמילא את הצעירים בתקוות גדולות "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר", תקוות שהתנפצו עם היוודע הפוגרום בקישינב.

השיר "על השחיטה" הוא שיר קצר, נכתב בגוף ראשון, ונותן נקודת מבט אישית בו מביע הדובר את כאב האומה.

בית א:

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

בבית הראשון בשיר פותח הדובר בפניה אל השמים שיבקשו רחמים עליו, משום שצפייתו שיתקיים סדר אלוהי לא התקיימה. תקוותו שתפילתו תענה נכזבה ולכן הוא חש שליבו מת.

שאלת קיומו של האלוהים עולה כאן בדרך עקיפה "אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –" .

הדובר מעיד על עצמו ועל תחושותיו האישיות " וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –" אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,"  מדובר בתחושות של ייאוש ואזלת יד. תחושה שההשגחה איננה ושום תפילה לא מצליחה לפתוח את שערי השמים לתפילת האדם. תחושה שהאל הסתיר פניו ממאמיניו.

השאלות שחותמות את הבית הראשון "עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?" מדגישות וממחישות את תחושת הייאוש שלו. אלה שאלות שמושפעות משאלות מספר תהילים:

"עד מתי רשעים, ה' –עד מתי יעלוזו" (תהילים צ"ד 3)

"עד אנה, ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני" (תהילים י"ג 3)

תשתית מקראית זו באה כדי לחזק ולתת תוקף לתחושת הכאב וחוסר האונים של הדובר. הוא מבטא את תחושת הקיפוח שלו. הדובר המקראי מאמין שאלוהיו יאזין לו לעומת הדובר השירי הסבור כי איבד את אלוהיו.

גם החזרה וההכפלה של השאלות "עד מתי"... תורמת לעוצמת הרגשות והתחושות המועלות בבית זה.

בית ב:

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

בבית זה הדובר פונה אל התליין. התליין הופך את הארץ לגרדום. הוא מטיח בהם את האחריות לרצח " לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם". התליין מייצג כאן את מוסדות הארץ אשר ניצלו את כוח והשררה שלהם לטבח חסר פרופורציות אל מול החלשים והלא מוגנים "וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!".

תיאור התליין " לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם" מהווה ארמז מקראי מספר תהילים המתייחס לאלוהים "לך זרוע עם גבורה" ומייצר אירוניה. התליין הוא האלוהים החדש שהשתלט על הארץ והוא שהפך את הארץ לגרדום.

טענה נוספת המוצגת בבית זה הוא " דָּמִי מֻתָּר" . הדובר מבטא את תחושת ההפקר שהוא מרגיש. המוסדות נתנו היתר למרצחים לרצוח. תיאור הדם מביע את עצמת הכאב על העובדה שהיה זה רצח ללא הבחנה. דם הנרצחים פורץ ומכתים את כתונת של התליין ולא ניתן יהיה למחות את הכתם לנצח. הכתם הוא כתם מוסרי ומייצג את דם החפים מפשע.

בסיום הבית אומר הדובר שהזיכרון הרצח לא ישכח " וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח." החזרה על המילה נצח היא משמעותית, הדובר מבקש לומר כי למעשה הרצח לא תהייה מחילה. המילה מוצמדת לדם הנרצחים וכך מדגיש הדובר את עצמת דבריו.

המילה דם יוצרת זיקה וקשר בלתי ניתנת להפרדה בין הרוצחים לנרצחים וחומרת המעשה בעיניו. היא חוזרת על עצמה שלוש פעמים : "דמי מותר", "יזנק דם רצח", "דם יונק ושב...".

בית ג:

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

בבית זה נשמעת קריאה נואשת של הדובר לצדק. מאחר ואת הנרצחים אי אפשר להחזיר מבקש הדובר צדק מידי "ואִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!". לדובר לא משנה אם מדובר בצדק אלוהי או צדק ארצי. יש לשים לב כי הבית נפתח במילה "ואם" המסמנת את הספק הקיים בליבו של הדובר לגבי קיומו של צדק שכזה. בבית הראשון חיפש הדובר צדק אלוהי בבית השני חיפש הדובר צדק ארצי.

בבית זה אולי ישנה אצלו ציפייה לאחוד שבין השמים והארץ כדי למנוע רצח, אך אם צדק כזה לא קיים הוא אומר " יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!" . הדובר מציג תנאי. ואם התנאי הזה לא יתקיים תבוא הנקמה. דם הנרצחים ירדוף את המרצחים לעד. הבית מסתיים בנימת זעם.

יש לשים לב, שכל הפניות (בתים א,ב,ג) מנוסחות כדרישה, בכולן מופיעים פעלים בזמן ציווי, ובסופן סימני קריאה. הציווי מביע נימה תוקפנית, זועמת ובנוסף מדגיש את הרצון, את הצורך העז של הדובר שדרישותיו תיענינה.

בית ד:

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

"וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים."

הדובר, שחש ייאוש משתיקת השמיים וחופש הפורענות על הארץ, מוביל אותו לדרישת הנקמה.

לא מדובר בנקמה שגרתית. זוהי נקמה כזו שאפילו השטן לא ברא. אין מבחינתו נקמה שווה בערכה לנקמה על טבח של ילד קטן חף מפשע:

" נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –"

אם ננקום את נקמת הילד הקטן מידה כנגד מידה, הרי שזה הופך גם אותנו למרצחים, לכן אפשרות זו לא אפשרית מבחינת הדובר.

הפתרון שהדובר מציע בהמשך הבית היא שונה. הנקמה תהייה בעזרת דם הנרצחים. הדם שלהם יחלחל ויגיע אל תהומות הארץ ושם הוא יערער את מוסדות הארץ. מבחינתו ארץ (או חברה) שמושתתת על רצח וחמס בסופו של דבר תחריב את עצמה כי יסודותיה רקובים:

"וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים."

בבית זה ניכרת הנימה האירונית הנוצרת בעזרת התשתית התלמודית  "יקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים," משום שברקע אנחנו שומעים את המשפט התלמודי המוכר "יקוב הדין את ההר"  שמה שהשתלט על הארץ במקום הדין הוא הדם:

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

יקוב הדין את ההר  (תשתית תלמודית)

הדם החליף את הדין, זאת אומרת שהרצח החליף את הצדק.

הצדק וההר מפנים את מקומם לדם ולתהום. הקשר זה בא להמחיש את הדרדרות המוסרית.

מבנה השיר:

בשיר ניתן להבחין בקשר הזרימה בין הבתים. השיר בנוי מארבעה בתים, כל אחד מהם מוקדש לנושא אחד: שמים, ארץ, צדק, נקמה. למרות שכל בית מציג נושא שונה הם זורמים מאחד לשני בקשר הגיוני והדרגתי.

השיר פותח בבקשת רחמים ומסתיים בדרישת נקמה.

בבית הראשון פותח בפניה לשמים וחיפוש אחר ההשגחה האלוהית. הבית מסתיים בשאלות נוקבות "עד אנה...עד מתי? בבית השני פונה הדובר אל התליין שמייצג את מוסדות הארץ שאבדו כל רסן. בבית השלישי הדובר קורא קריאת ייאוש אחרונה לצדק. במידה והצדק לא יופיע הוא עובר לבית הרביעי בדרישת הנקמה. יש בשיר קשר לוגי של סיבה ותוצאה.

המבנה בשיר מדורג והזרימה בו מתחילה מלמעלה למטה.

הזרימה מתחילה מהשמיים, עוברת לארץ ומסתיימת בתהומות.

מוטיב הדם:

מוטיב הדם מקשר את בין כל חלקי השיר. אמנם בבית הראשון המילה "דם" לא מופיעה מפורשות אך רצף השאלות " עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?" מכין את הנושא.

בבית השני המילה מוזכרת שלוש פעמים: "דמי מתר", "יזנק דם רצח", "דם יונק ושב על כתנתך". בית זה ממחיש את שפיכות הדמים האכזרית והאלימה.

בבית השלישי המילה מובאת בהקשר לרשעים ולמרצחים "בחמסכם ובדמכם חיו והינקו".

בבית הרביעי המילה מופיעה בהקשר של הנקמה. "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", "ויקב הדם את התהום! יקב הדם עד תהומות מחשכים".

המילה "דם" מופיעה כמעט בכל הבתים בשיר. לדם יש חלק מרכזי בשחיטת היהודים בקישינב. היא מביעה את התרת הדם של היהודים, את שפיכות הדמים האכזרית והבוטה של הפורעים כנגדם, עד כדי כך שהדם הרב כל כך מזנק החוצה מראשם. היא מציינת כי כתם הדם הוא אות קלון, כתם לכל החיים, שאין עליו סליחה ומחילה. פשעם של הזדים הוא נצחי. אין הם בוחלים בדמו של היונק או השב: דמם של החלשים ביותר ושל חסרי הישע שאינם יכולים להגן על עצמם – גם הוא מותר בעיניהם, מדם זה לא יוכלו להינקות לעולם. לדם יש גם חלק בנקמה, על אף שאת דמו של ילד קטן לא ניתן לנקום. משום כך הנקמה שתבוא על הפורעים תבוא מתוכם, מבפנים. דמם של הנרצחים יחלחל לתוך האדמה ויהפוך את מוסדותיה. הוא יערער את תהומות הארץ, ויהפוך את העולם לתהו ובהו.

לסיכום:

השיר "על השחיטה" הוא שיר המבטא את רגשותיו הסוערים של המשורר בעקבות הפרעות בקישינב. לאור המצב המשורר אף פעלה בשיר הרהורי כפירה. תחושה של אדם שאיבד את אלוהיו, את האמון שלו בבני אדם ונוצרת תחושת ייאוש וחוסר אונים.

השיר הוא שיר זעקה. הנימה בשיר נקבעת על ידי משפטי הציווי וסימני הקריאה המאורגנים שיר לכל אורכו באופן מסודר.

ניתוח: אילה טופז