מבנה השיר: השיר בנוי משלושה בתים
המתחלקים לשני חלקים מרכזיים. שני
הבתים הראשונים ארוכים ומהוים את החלק הראשון של השיר. בית אחרון קצר ומאד חד במבע
ובמסר. בית זה מהווה את החלק השני של השיר.
נושא השיר: הדובר מנסה להעלות את זיכרון האם בצעירותה טרם הירצחה. בחלק הראשון
מתאר הדובר את דמותה תוך אידיאליזציה. דמות האם מתוארת כטהורה, מושלמת ויפה על רקע גן פסטורלי וקסום. המעמד מובא כסוג
של התגלות שכן הבן רואה את אימו בעיני רוחו טרם היוולדו.
בחלק השני של השיר
מתנפצת דמותה של האם במעמד קשה ואכזר. גוללגולתה מנותצת ע"י גוי גרמני אכזר
בעוד הבן צופה במעמד זה תוך תיאור תחושותיו.
החלק הראשון (בית א):
התמונה הפותחת את
הבית היא תמונה דמיונית של האם כנערה אשר יורדת לשחות בנחל. היא לבושה בכותונת משי
לבנה אשר בעזרתו רוצה המשורר להדגיש את טוהרתה. האם מתוארת כאלוהית ויפה "אלוהית היא במים נאוה בכוחה". "נאוה"
הוא ביטוי של היופי הנשי משיר השירים ("יפה את רעיתי כתרצה, נאוה
כירושלים", "שחורה אני ונאוה") בעזרת תשתית מקראית זו מעוצבת דמותה
של האם.
תיאור הזמן בבית זה
הוא "דמדומים", זו שעת שקיעה שבה השמים נצבעים בצבעי אדום וכתום
עז שבהם מתמזגת גם דמות האם בשל צבע שערותיה האדום "תבוא
הנערה אדומת השיער, היא אימי...דמדומים". לתיאור הזמן שני תפקידים,
לייצור אוירה ולשמש כרמז מטרים לגורל האם. הרבה פעמים שקיעה היא סמל לסוף, קץ (ראה
את השיר "הקיץ גוע" לביאליק). במילה ישנה גם קונוטציה למילה דם.
תיאור המקום – מתואר גן
קסום שבו יש דממה ורק שכשוך של מי הנחל נשמע סביב "דומיה
וניחוח פרות מסביב". מראות של עצי פרי וריחם נקלט בחושיו. זוהי תמונה
פסטורלית, כאילו הנחל מלקק ומלטף את מה שנכרה בדרכו. אודם השקיעה מתערבב עם שערה האדום
של הנערה ומפיץ סביבו זוהר.
לסיכום הבית הראשון:
הבית פותח בתמונה דמיונית. ניתן לראות שהדובר מנסה לשחזר ולהתחקות אחרי דמות אימו
כשהיתה נערה. הוא ממקם אותה בגן קסום שבו זורם הנחל והנערה יורדת אל הנחל כדי
לטבול בו, תוך הדגשת תכונותיה האלוהיות.
(בית ב):
בבית זה
הנערה רחצה בנחל ומצטיירת תמונה שהיא עולה מהנחל (התמונה מזכירה מאד את ציורו
המפורסם של הצייר הרנסנסי בוטיצ'לי, לידת ונוס). היא עולה עם גופה הלבן ושערה
האדום "והנה היא עולה מן הנחל...אמי. הנערה הברה
אדומת השיער בלבנת הבתולים"... הצבע הלבן בא להדגיש את טוהרתה וכל דמותה מפיצה זוהר. דמותה של הנערה
ממוקמת לבדה בתמונת הגן שבו ניכר ריחם המתקתק של פירות הגן. זוהי תמונת גן עדן.
נוצר מיזוג בין דמות הנערה והטבע, היא חלק מתמונת הטבע וגם כאן צבע שערה מקביל
לצבע האדום של השקיעה. גם בבית זה ניתן להבחין ברמזים מטרימים למה שצפוי לאותה
נערה. החזרה של הדובר על ציון הזמן "דמדומים" ואמירתו "ונערה היא
בטרם עת אם" מובילים את הקורא אט אט אל הגורל הצפוי לה, אותו יתאר הדובר בבית
השלישי.
האוירה שנבנית בחלק זה של השיר היא אוירה קסומה אך יחד עם
זאת אוירה שרוויה במתח ומסתורין. כבר מתחילתו ניתן להבחין את סדנו של העץ הכרות אותו מלחך הנחל
בזרימתו, שעת הדמדומים, הזרדים החומים. אלה רמזים המחלחלים אט אט לתודעת הקורא, עד
שלבסוף מגיעים אנו אל הבית השלישי אשר לא משאיר מקום לספקות לגבי גורלה האכזר של
האם.
חלק ב (בית ג):
חלק זה של השיר מהווה ניגוד לתמונה שהוצגה בשני
הבתים הקודמים. הניגוד בין התמונה האידילית, תמונת גן העדן לבין המציאות הקשה
והאכזרית בבית זה. האם מסיימת את חייה בצורה טראגית, דמה נשפך "בידי גוי גרמני באכזר". העץ הכרות מסמל את החיים האידיליים
ותמונת עולם מושלמת שנכרתה בין רגע על ידי גוי גרמני. פרוש המילה "נכפש"
זה נרמס או נתגולל והיא מבטאת בשיר אלימות.
הצבע הלבן של השלג סופג את דמה של אמו הנרצחת. משחק הניגודים בין הצבע הלבן והאדום
יוצרים את הדרמה בבת זה. הלבן והטהור הוכפש על ידי מעשה אלים ואכזר, התמונה טומאה.
הבית נפתח בקריאת כאב "הה" המבטאת את
כאבו של הדובר ובעקבותיה משתררת דממת מוות.
תיאור הזמן – בחלק זה של השיר מדובר בעונת החורף (שלג)
המהווה ניגוד לתמונת הקיץ בחלק הראשון. בחלק הראשון תוארה האם בנערותה ואילו בחלק
השני זו האם הבוגרת שבנה עומד וצופה בהרצחה.
המשפט החותם בית שלישי "והבן לא שילם ואת הבור לא חפר".
במשפט זה מביע הדובר את תחושותיו על אובדן אימו. הוא חש כאב
ויסורים על שלא הצליח להביא את אימו לקבורה. מצפונו מייסר אותו "ואת הבור לא
חפר". תחושת האשמה כפולה כי גם לא נקם את מותה "והבן לא שילם".
תחושות אלה מקבלות תוקף גם בגלל התשתית המקראית הקיימת בשורה זו. בספר דברים לב
נאמר: "לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתדת למו" (יש
בפסוק זה ציפייה שהאל ינקום וישלם לגויים והם גם ידעו שה' מענישם). רבים מניצולי
שואה נושאים על עצמם רגש של אשמה על שהשאירו משפחותיהם מבלי שיכלו להציל, להושיע,
לקבור, להפרד...
המילה "בור" יוצרת קונוטציה לבורות המוות ונראה
כי נוצרת כאן אירוניה שכן אם הבן לא חפר את הבור אז נראה כי האם הולכה לבור
שקברה בעצמה (כפי שקרה, לא פעם היהודים בשואה חפרו את הברורות עצמם בציווי
הגרמנים).
לסיכום בית ג: השורה האחרונה בשיר מאירה את השיר כולו באור
חדש. האידיאליזציה של דמות האם נעשה כדי להרגיע אולי את רגש האשמה שחש הדובר. אם
לא הצליח להביאה לקבורה לפחות ינציח את דמותה וזיכרה כמושלמת. ואולי....עדיף לזכור
אותה כך ולא את הרגע בו נלקחו חייה. ההצגה המושלמת לדמות האם גם מעצימה ומדגישה את
גודל האסון והאבידה, את עוצמת העוול ואי הצדק, את עוצמת הרגש שחש הבן כלפי אימו
(תחושת הערצה מצד אחד ומן הצד השני את תחושות האשמה הכאב והגעגוע).
אמצעי עיצוב מרכזי בשיר הוא הניגוד:
השיר מחולק לשני חלקים מרכזיים
המהוים ניגוד ביניהם. החלק הראשון עוסק בעבר הרחוק, ומציג תמונה דמיונית קסומה ואילו
החלק השני עוסק בעבר הקרוב יותר באחריתה של האם. התיאור בו מאד קונקרטי, ריאליסטי,
וטראגי.
ישנו ניגוד באוירה בין שני חלקי השיר. בחלק הראשון האוירה
אוירת גן עדן, פסטורליה, קיץ לעומת החלק
השני שבו אוירת קדרות, אלימות ומוות. העונה היא עונת החורף.
ישנו ניגוד במבנה – שני הבתים הראשונים ארוכים, מפורטים
לעומת הבית האחרון שהוא קצר מאד, חד ותמציתי.
בחלק הראשון יש תיאור חושני רגשני ובחלק השני התיאור
עובדתי.
ניתוח: אילה טופז 2013
סיכום מ-ע-ל-ף
השבמחק