איש זקן מאד עם כנפיים עצומות – גבריאל גארסיה מרקס

הדמות הראשית של הסיפור היא דמות המלאך המופיעה כבר בפתיחת הסיפור כאשר פלאיו עסוק בלהדוף את הסרטנים הפולשים לביתו בעקבות ההצפה  ממי  הגשמים שלא פוסקים לרדת זה היום השלישי ברציפות.

הדמות המופיעה במפתיע בחצר ביתו מתוארת בפתיחה כך: "...היה עליו להתאמץ כדי לראות מה נע ומה נח בקצה חדר ביתו. היה עליו להתקרב עד מאד כדי לגלות שהיה זה איש זקן, השרוע בפה פעור בביצה: איש אשר, מאמציו הרבים, לא הצליח לקום ממקומו, שכן הפריעוהו כנפיו העצומות".

פלאיו המבוהל קורא מיד לאשתו העסוקה בתינוקה הקודח מחום. אך דמותו העלובה, המלוכלכת, והחלשה של האיש הזקן מותירה את שניהם בתדהמה. הם קוראים לשכנה אחת, שידעה את כל מה שצריך לדעת על החיים ועל המוות וזו קבעה ללא היסוס שמדובר במלאך: “זהו מלאך – אמרה להם – בטוח שהוא בא בשביל התינוק, הוא כל כך זקן שהגשם הפיל אותו.”

קביעה זו של השכנה מעלה בנו מידית בדמיוננו את כל האסוציאציות המוכרות לנו על מלאכים.

למשל:

א.  בסיפורי המקרא נזכרים שלושה מלאכים המגיעים לאברהם כדי להודיעו על הריונה הצפוי של שרה. המלאכים מביאים את בשורת אלוהים.

סיפור נוסף הוא סיפור העקדה שבו המלאך מונע מאברהם את העקידה עצמה ומפיל מיד אברהם את המאכלת ברגע האחרון ומציל את יצחק. גם בסיפור זה המלאך משמש כשליח ה' ומבצע את שליחותו.

ב.  בתשתיות מיתולוגיות אנו פוגשים דמויות נוספות של מלאכים כמו המיתוס של המלאך שנפל – לוציפר והפך לשטן/ מלאך המוות.( במסורת הנוצרית מכונה השטן בשם לוציפר. הוא המלאך הנופל, שאלוהים גירשו מהשמיים כעונש על חטא הגאווה. ההסבר המיתולוגי לתופעה זו, מייחס לה את קיומו של הרע בעולם ומנמק זאת במאבק כוחות הרשע בכוחות הטוב של האלוהים. למסורת זאת מתייחסת גם הזקנה הידענית בסיפור, "אשר בעיניה המלאכים של ימינו אינם אלא פליטים מאיזו קנוניה שמיימית".)

ג.  ביצירות ספרותיות אחרות ובקולנוע ניתן לפגוש גם  בדמויות של מלאכים למשל בסרט "מייקל" בכיכובו של ג'ון טרבולטה (1996) או בסיפורו של בוקצ'ו מתוך הדקאמרון "המלאך גבריאל" המשמש בעיקר כאמצעי להעברת ביקורת על החברה הבורה שנופלת קורבן לכנסיה המושחתת והצבועה.

ד.  ציור הוא מדיום נוסף העוסק בדמויות המלאכים למשל, ציורו של רמברנדט – יעקוב הנאבק במלאך.

במוזיאון ישראל עלתה תערוכה ב - 2011 אשר הציגה ובחנה את דמות המלאך, היצור השמימי שגילו ומינו אינם ברורים. דמות המלאך מוצגת בתערוכה כדמות שמתהלכת בין העולמות וכדמות שחוצה את גבולות הדת והמקום. התערוכה מציגה דמויות של מלאכים בתפקידים שונים: מלאכי בשורה, שליחי האל וכמגיני האדם.

אם כן ניתן להסיק כי משמועתה  הראשונית של המילה "מלאך" בעברית היא "שליח", אך ההתייחסויות החוזרות "למלאך אלוהים" ייצרו את המשמעות של ישות על טבעית הקיימת לפי האמונה בדתות שונות, ובהן מתואר המלאך כייצור שמימי רוחני הנשלח לבצע משימה אלוהית או להעביר את דברי האל לאדם. שורש המילה הוא ל.א.ך שמשמעותו ש.ל.ח. - שליח.

הרבה פעמים אנו מיחסים למלאכים תכונות גם על פי קריטריונים אנושיים כי אין לנו ידע ממשי עליהם ועל מהותם ונראה, כי הם משמשים מראה לציפיות שלנו ממהותם, תפקידם, משליחותם וכדומה. 

גם הסיפור שלנו מעמיד בפנינו "מראה אנושית" – כיצד רואים בני אדם במלאך לא ישות שכלית הנבדלת מחומר (כפי שאומר הרמב"ם "במורה נבוכים") אלא כ"חומר" שאפשר וצריך לנצלו לצרכים שונים ומגוונים מעצם היותו "מלאך"  כמו ריפוי והחייאה. זאת למרות שהזוג פלאיו ואשתו קוראים לזקן בפתיחה "הניצול" והשכנה קוראת לו "מלאך".

אם כן,מה תפקידו של המלאך בסיפורנו?

גרסייה מעוניין בסיפור זה, בעזרת דמות הזקן לחשוף את פניה המכוערות של החברה האנושית.

למרות עליבותו של הזקן וחולשתו כולם תולים בו את מאווייהם ורצונותיהם. הם רואים בו אובייקט שיש לנצלו לצורכיהם האישיים הכלכליים וכיוב'. למשל פלאיו ואשתו צוברים ממון רב ומשפרים את מצבם הכלכלי בצורה משמעותית. כאשר אליסנדה שמה לב לאיזו התרגשות גרמה השמועה סביב הופעתו של המלאך בקרב ההמון, היא הופכת אותו לשבוי שלה, תוך ניצול חולשתו הפיזית. היא ובעלה סוגרים אותו בלול התרנגולות המרושת בתיל. הם לא שמים לב שעם הופעת הזקן התינוק נרפא " מעט לאחר מכן התעורר התינוק ללא חום ורצה לאכול"(שורה 25).  בעובדה זו פלאיו ואליסנדה  לא מבחינים כי הם עסוקים בקיומם העלוב ובניסיונם להוריק את ביתם מאותם סרטנים שפלשו אליהם כל אימת שירד הגשם.

המחשבה הראשונית שלהם היא לשחרר את הזקן למחרת על רפסודה עם צידה ולהניח לו לגורלו. כאשר ראו את כל השכנים שהתקהלו סביב ביתם כדי לראות את הייצור, דעתם השתנתה. פרצופם המכוער נחשף כאשר הם מחליטים לנצל את ההתלהבות של המקומיים, מגדרים את ביתם וגובים כסף עבור צפייה בייצור המוזר. בכל ההמולה הזאת הזוג מצליח בפחות משבוע לצבור כסף עצום המשנה פלאים את מצבם. הם בונים קומה עליונה לבית עם מרפסות וגנים כדי שהסרטנים לא יפלשו עוד לביתם. פלאיו זונח את עבודתו כשוטר ובמקום מקים חוות גידול לארנבים. אליסנדה קונה נעלי סאטין גבוהות ושמלות משי מגוונות והפכה לאחת הגברות. לקראת סוף הסיפור כאשר הזקן נזנח על ידי ההמונים הם זנחו אותו בלול התרנגולות שהעלה ריחות צחנה. הריח דוחה אותם והם מונעים מילדם שגדל בינתיים מלהתקרב אליו. אבל נראה כי הילד נמשך אל הזקן ונהג לשחק עם הזקן בלול.

אט אט שרשרת התיל התפוררה ונפלה. הזקן החל גורר עצמו כגוסס ועזוב בתוך הבית. נוכחותו הפריעה לאליסנדה והייתה מגרשת אותו ממקום למקום. סלדה מנוכחותו והייתה צועקת שחרפה ובושה היא לחיות בגיהינום הזה, המלא מלאכים. 

גם החברה מוצגת בפניה המכוערות – ההמון לא מסתכל על הייצור באיזו יראה אלא כעל ייצור מוזר בקרקס "השכנים קהולים לנוכח לול התרנגולות, משתעשעים במלאך ללא כל שמץ של אדיקות ומשליכים לו, מבעד לרשת, דברים לאכול, כמו לא היה יצור על טבעי כי אם חיית קרקס".

השמועה שהגיע למרחקים הביאה לביתם של פלאיו ואשתו סקרנים, חולים ומוכי גורל. הזוג אף העמיד שומרים, נושאי כידונים, כדי לדכא את המהומה סביב הבית. היו כאלה שביקשו ישועה, החולים ביקשו רפואה ועוד אחרים רבים שמצבם חמור יותר וחמור פחות.

מעבר לכך שההמון ציפה לנסים מהזקן, הם התעללו בו בדרכים שונות. הם  צרבו אותו במכווה ברזל רק כדי לבחון את תגובתו ואת עמידותו, בעלי המום תלשו את נוצותיו מכנפיו, זרקו עליו אבנים כדי לאלצו לקום מהמקום ועוד.

אולם הזקן מאבד מ"תהילתו" המפוקפקת כי לא הצליח לממש את "תענוגותיהם הארציים" וכאשר לעיירה מגיעה עם היריד אישה שהפכה לעכביש, הם ייחסו לה כוחות על טבעיים והזקן לבסוף נזנח על ידם. כעת, משום שלא הצליח לדעתם למלא אחר מאווייהם ומשאלותיהם עברו לזו שאולי תוכל. הם מנשלים אותו מהתואר וממשילים לעצמם ייצור אחר שימלא אותם.

הנטישה של הזקן מוצגת כאירונית כי הם נוטשים אותו לטובת אותו ייצור דמוי אישה עכביש שנענשה בשל התנהגות מרדנית באמה. היא ברחה מביתה כדי ללכת לנשף ריקודים. היא רקדה כל הלילה ללא רשות וכאשר חזרה אל ביתה "ביקע רעם מבעית את השמים לשני חלקים שווים ובעד פתח זה הוטח ברק גופריתי אשר הפך אותה לעכביש". ההמונים מוצגים כעובדי אלילים וחסרי מוסר שכן הם העדיפו את הדמות של האישה שסיפורה חשף מסר לא חינוכי. על ידי האנלוגיה הניגודית בין הזקן לאישה עכביש המחבר מעביר ביקורת חברתית. 

הכומר הוא דמות נוספת שבעזרתה מעביר גרסייה את בקורתו על אנשי הדת ומוסדות הדת. האב גונסאגה המשמש כנציג הדת, מזהיר מפני הזיוף של המלאך ורומז כי יש בו מן השטניות כי המלאך לא  הצליח להבין את דבריו שנוסחו בלטינית (באותה תקופה לטינית נחשבה לשפת האל וזו השפה שבה לימדו במנזרים). הוא סבור שהזקן רק מתחזה אך שולח מכתב לנציגים הבכירים של הכנסיה כדי שאלה יגבשו פסק דין סופי. אזהרותיו לא מרתיעים את ההמונים ובכירי הכנסיה מתגלים כחסרי תועלת "הדואר מרומא איבד את תחושת הדחיפות שבענין. הזמן עבר בבירור שאלות כגון האם יש לו, לשבוי, טבור;האם יש יש משהו בשפת דיבורו הדומה לארמית; אם אפשר לדקרו פעמים רבות בחודה של סיכה או אם אין הוא בפשטות, נורבגי עם כנפיים". 

גם הרופא שבא לבדוק את הזקן שנראה כגוסס, הפגין בורות כלפי היצור והעסיקו אותו שאלות תפלות לגבי קיומו "...ובדק גם את המלאך ומצא רשרושים כה רבים בלבו ורעשים כה רבים בכליותיו, עד כי לא נראה לו אפשרי שיוותר בחיים. מה שהדהימו ביותר, ללא ספק, היה ההגיון של כנפיו. הן נראו כה טבעיות על גוף זה, האנושי כולו, עד כי לא הבין כיצד זה לא ניחנו בכאלה שאר האנשים".

אם כן, האירוניה נבנית בסיפור באופן הדרגתי. הזוג שלא מזהה את הקשר בין הופעת הזקן לבין שיפור במצב בריאותו של התינוק. הקושי של האנשים להגדיר את הייצור. הם מנסים לתייג אותו לפי עולם המושגים הצר שלהם ולא מודים בבורותם או בעובדה שישנם בעולם תופעות שאין האדם יכול להסבירן או באפשרות קיום מטפיזי.

תפקידו של המספר לייצור את הזוית האירונית לכל אורך הסיפור. המספר הוא כל יודע ולאורך הסיפור שוזר המספר הערות ציניות, למשל:

·        "המעלה העל-טבעית היחידה שלו היתה הסבלנות" – האירוניה נובעת מבחירתו של המספר להצביע על איכויותיו העל-טבעיות של האיש, דווקא באמצעות תכונת הסבלנות, שהיא תכונה אנושית. בכך למעשה, הוא לועג לאנשי הכפר (ואולי לרוב בני-האדם), החסרים את התכונה האנושית הבסיסית של הסבלנות וביטוי לכך ניתן ביחסם המזלזל והפוגע בפלא המיוחד שנגלה לעיניהם – האיש המכונף.

·        האב גונסאגה מזהיר את הציבור מפני נזקיו של האיש המכונף. הוא אומר כי "לשטן מנהג רע להשתמש בלהטוטים של קרנבל כדי לבלבל את קלי הדעת". האירוניה נוצרת מכך שברור שמי שמשתמש בסיפור בלהטוטי הקרקס, איננו האיש בעל הכנפיים (שנאמר עליו כי הוא "היה היחיד אשר לא נטל חלק באירוע החוגג סביבו"), כי אם תושבי הכפר, המתייחסים אליו כאל חיית קרקס בהשליכם לעברו דברי מאכל. מכאן שהביקורת האירונית של הסופר מופנית אל ציבור האנשים המתעללים באיש המכונף ולא כלפי האיש שלא עולל שום רע לאף-אחד.

·        בני הזוג פלאיו ואליסנדה סופגים את חיצי הביקורת האירונית כאשר הם מתוארים כמי שקולטים את המציאות באופן מוטעה לחלוטין. "כך אירע שפסחו על עניין הכנפיים, והסיקו ברוב היגיון, שאינו אלא ניצול בודד..." – המלים "ברוב היגיון" נאמרות באירוניה, שכן המספר מציין במפורש שמסקנה "הגיונית" זו מבוססת על התעלמות מהפרט העיקרי – הכנפיים – המבדיל את האיש הזקן משאר בני-האדם בעולם. בני הזוג, פילאיו ואליסנדה, נוהגים בכפיות-טובה מקוממת כלפי האיש הזקן שבזכותו הפכו לעשירים.

·        אליסנדה רכשה לעצמה את המלתחה הטובה ביותר בכפר, פלאיו ויתר על עבודתו העלובה כשוטר, השניים רכשו לעצמם בית בן שתי קומות ובו מרפסות וגנים ולמרות כל זאת הם התקינו סורגים על החלונות – לא כהגנה מפני גנבים, אלא "כדי שלא יחדרו מלאכים" – דוגמת "המלאך" שהושיע אותם ובזכותו הפכו חייהם לאיכותיים. האירוניה נחשפת כאשר בני הזוג לא מוכנים לגמול לאיש שכה היטיב עמם, והם ממשיכים לשכנו בלול התרנגולות העלוב והמוזנח, ומשזה נהרס, מגרשת אליסנדה את ה"יצור" במטאטא באומרה כי "אסון הוא לחיות בגיהינום זה המלא מלאכים". כאשר נוטש האיש המכונף את הבית לצמיתות, נפלטת מפיה "אנחת רווחה, [...] שכן עתה כבר לא היה מטרד בחייה..."

·        הביקורת האירונית מופנית גם כלפי הציבור, המתואר כלא חכם במיוחד. הללו מעמידים את האיש המכונף במבחנים, שבהם הוא אמור להוכיח את כושרו בעשיית נסים (להשיב לעיוור את ראייתו, להחזיר למשותק את כושר הליכתו, להבריא את המצורע מפצעיו). הוא מתאר את ההמון המעביר את התעניינותו מהאיש המכונף חסר-התועלת לאישה שהפכה לעכביש, המסוגלת להעניק מופע "שובר לב הטעון אמת אנושית רבה כל-כך ובצדה לקח מפחיד שכזה..." – כלומר, הציבור מסוגל להבין ולקבל רק סיפור סוחט דמעות עם לקח חינוכי ברור בצדו (מסקנה בנוסח: ככה ייעשה לילד אשר המרה את פי הוריו...).

·        האירוניה ישירה ובוטה, כאשר המספר מכנה את ההמון הרואה באיש המכונף שבוי המוגדר כ"אסון טבע בהפוגה", בשם "הנשמות הצדקניות", שהרי הפער בין הבריות הללו לבין צדק הוא תהומי.

דווקא הופעתו של הזקן חושפת את אי מוסריותם של בני האדם, את נטייתם לקטלג, ליצור סטריאוטיפים, לא מגלים חמלה כלפי הייצור העלוב והחלש, הוא נכלא מושפל עד שלבסוף הם מאבדים בו עניין לטובת אשת העכביש.

גם דרך תיאורו של הדמות הזקן יוצרת אירוניה. אם הוא מלאך מדוע הופעתו עלובה כל כך? אם הוא מסוכן כיצד נרפא התינוק? מדוע רק הילד כשגדל עם נוכחותו מתחבר לזקן לפני היעלמותו? אם הוא מלאך מדוע לכלוא אותו ולתת לו יחס משפיל ומבזה? אם הוא מדומה לעוף דורס ( בעל כנפי פרס) מדוע לכלוא אותו בלול תרנגולים? אם הוא מלאך מדוע להאכיל אותו בשארי מזון? אם הוא מלאך מדוע הוא כל כך פאסיבי?

אם נשים לב לכל הכינויים להם זכה הזקן מפי הבריות נבין את אי יכולתם להמשיגו בעולם המושגים המוכר להם:

·        "איש זקן, השרוע בפה פעור בביצה"

·        "הינו ניצול בודד מספינה"

·        "זהו מלאך"

·        "מלאך בשר ודם"

·        "חיית קרקס"

·        "השבוי"

·        "דמה לתרנגולת מנוונת בקרב התרנגולות הרובצות"

·        "השטן"

מה הייתה אם כן מטרת הגעתו של הזקן עם כנפיים עצומות?

זו בעצם השאלה המרכזית של הסיפור. מה הייתה מטרת הופעתו של איש זקן מאד עם כנפיים עצומות? כאשר גרסייה מעצב את פני החברה, דמות הזקן היא אמצעי לחשוף את עליבותם וכיעורם של בני האדם כאשר הם עומדים מול מצב שלא ניתפס כראלי, כרציונלי אלא פנטסטי. ביקורת זו מתעצמת עם הופעתה של האישה שהפכה לעכביש כתוצאה מאי ציות להוריה. יותר קל לבני האדם להבין את שכר ועונש ארציים מאשר תופעה שמימית כמו נפילת מלאך לחצר שטופת מים וחיות ים אבודות ביבשה. ישנה כאן רמיזה לקורא שאל לנו לתייג כל דבר, או לחפש תמיד את הפירוש הלוגי. בחיינו ישנן תופעות שהאדם לא יכול להסבירם, לצורך העניין הופעתו של הזקן מלאך. כשם שהופיע בצורה מסתורית בליל של סערה הוא נעלם מחייהם במעוף לא צפוי עם בוא הרוח הגדולה, שהגיעה ממרומי ים... ועל כנפי רוח זו מצליח הזקן להמריא. הוא נשאר בזיכרונה של אליסנדה רק נקודה דמיונית באופק הים.  

דמות המלאך בסיפור עוברת אט אט רדוקציה (הנמכה). את זאת ניתן לראות לאור הכינויים השונים המודבקים לו בשלבים השונים של הסיפור ואלה חושפים בפנינו את פניה של החברה ויחסה לאחר ולשונה. התכונות המרכזיות של הזקן: בתחילת הסיפור מוצג כזקן, חלש, ייצור חריג.

·        "איש זקן, השרוע בפה פעור בביצה; איש אשר למרות מאמציו הרבים , לא הצליח לקום ממקומו, שכן הפריעוהו בכך כנפיו העצמות".

·        "הוא היה כסמרטוטר. על גולגלתו נותרו רק קרעי שערות דהויות, בפיו נותרו רק שיניים מעטות, ומצבו העלוב – איש זקן מאד רטוב עד לשד עצמותיו – נטל ממנו כל גדולה. כנפיו, ככנפי שכווי גדול, מלוכלכות ומרוטות למחצה, היו דבוקות לעד בבוץ....”

·        לאחר כליאתו מתואר הזקן כפאסיבי. ניזון בצמצום רק מגרעיני חצילים, ולהבדיל מההמונים היה בעל סבלנות אין קץ להצקותיהם הרבות. הוא היה תקוע בפינת הלול, מייבש את כנפיו,ובקושי הצליח להרים את עיניו העתיקות. ריח צחנה ליווה אותו. המעלה המרכזית שלו היא הסבלנות במיוחד לאור אי סבלנותם של המבקרים כלפיו. בהערה זו של המספר קיים לעג לאנשי הכפר ואולי לרוב בני אדם, החסרים תכונה בסיסית זו של הסבלנות.

            דווקא כשנדמה שהוא גוסס ולא יחזיק עוד מעמד, דמותו עוברת שינוי.

·        "בלילות היה הוזה מחום משפטים קשיי ביטוי של נורבגי זקן. היתה זו אחת הפעמים היחידות שנבהלו, כי חשבו שהוא הולך למות, ואפילו השכנה החכמה לא ידעה לומר להם מה עושים במלאכים מתים".

בניגוד לציפיות הזקן שורד, מצבו משתפר עד כדי כך כי כנפיו מתחילות להצמיח נוצות חדשות וניסה להסתיר שינוי זה מבני הבית והחל מזמר לעצמו שירי מלחים. לבסוף מצליח הזקן עם בוא הרוח להניע את כנפיו ולעוף. הוא נעלם באופן מסתורי ולא צפוי בדיוק כפי שהופיע באופן לא צפוי ומסתורי. 

ולסיום: גבריאל גרסיה מארקס העניק לסיפור זה כותרת משנה "סיפור לילדים" אולי מתוך הנחה שהקורא יהיה יותר פתוח לקבל את הנושא גם כנושא שאין בו חוקיות והגיון כל שהם. האיש בעל הכנפיים הוא בחזקת תעלומה בלתי פתורה בתחילת הסיפור, כאשר הוא נוחת לחצר הבית, והוא נותר לא פתור בסיום הסיפור, כאשר נהפך "לנקודה דמיונית באופק הים". אולי המסר הנובע מכך הוא שעל הקורא לזנוח את חיפושיו אחר הסבר רציונלי לתופעה העל טבעית ובמקום זאת, לקבל את הדמיוני והפנטסטי, הפורצים את גבולות ההיגיון, תוך שגילה פתיחות גם אל  הבלתי ניתן להבנה ולהסבר.

מעניין לעיין בסיפורו של בוקצ'ו "המלאך גבריאל", שמשמש את המחבר לחשוף את פני החברה השוטה, שהולכת שולל אחרי הכנסיה ושליחיה. שני הסיפורים הם סיפורים העוסקים בביקורת חברתית ודמות המלאך היא  אמצעי מרכזי לביקורת זו.

  

אירוניה = אמירה הנשמעת לכאורה כפשוטה, אך מתברר שהכוונה הנסתרת שבה רומזת להיפוכו של דבר. האירוניה נועדה על-מנת לחשוף אמת נסתרת כלשהי, מתוך כוונה ביקורתית ו/או מתוך רצון ללעוג לדמות, לרעיון או לאירוע כלשהו.
במלים אחרות, האירוניה היא צורת התבטאות דו-משמעית, שבה המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים שונה, ואף מנוגדת, מן הכוונה הסמויה של המדבר – אומר א´ ומתכוון ל-ב´ (כאילו כתב דברים במרכאות כפולות).

ניתוח: אילה טופז 2012