יום שלישי, 31 בינואר 2012

רומן מתורגם


הר אדוני - ארי דה לוקה

"אצלנו חייבים לגדול בריצה"

זהו רומן התבגרות* וחניכה שבמהלכו שני המתבגרים, מריה והמספר נאלצים בעל כורחם להתנתק מעולם הילדות והתום ונופלים אל עולם המבוגרים. בעולם המבוגרים הם נפגשים עם דמויות שונות אשר חלקן יהפכו לדמויות מופת ומורי דרך וחלקן ייצגו את השפלות האנושית.

המספר הוא בן יחיד להוריו מספר בגוף ראשון יחיד אודות התא המשפחתי הקטן.

מקום מושבם נפולי שבאיטליה והם מתגוררים ברובע מונטדידו. האב – גבר גבוה שבקושי עבר מתחת למשקוף, גבר מרשים (עמ' 60). סוור בנמל, לא יודע קרוא וכתוב. הוא מדבר בדיאלקט ואינו בקי בשפה האיטלקית אך מודע לכוחה ואומר "עם איטלקית הבנאדם חמוש טוב יותר". אולי זו גם הסיבה שהוא נותן לבנו ללמוד עד כיתה ה' (שכן רב הילדים לומדים עד כיתה ג'), ורק בבגרותו התפנה האב ללמוד קרוא וכתוב. האב שואף עבור בנו לעתיד טוב יותר ולמרות שהוא יודע שהאיטלקית שפה קשה רק איתה יוכל בנו לפרוץ אל העולם הגדול "זאת שפה קשה, הוא אומר, אבל אתה תלמד אותה ותהייה איטלקי" (עמ' 20).
האב מקיים בקושי את משפחתו והדלות מובעת ביצירה בצורה צנועה לא מתלהמת, בצורות קטנות של החיים. למשל: בבית הספר הילדים העשירים מוציאים את העוגיות שלהם ואילו הם "הרשומים לעוני" היו מקבלים מהשרת לחם עם ריבת חבושים. הדבר ניכר בתספורת של הילדים. הילדים העניים באים לבית הספר "גזוזים אפס" כדי לא להידבק בכינים. הנעליים גם מסגירות את עוניים "אני נועל סנדלים אפיל אפילו בחורף, הרגל גדילה וככה היא יכולה לחרוג קצת בלי שצריכים לקנות זוג חדש" (עמ' 19). האב קונה למספר בומראנג ליום הולדתו. מתנה שממנה המספר לא נפרד וילווה אותו בתהליך התבגרותו. לא מצוינים הרבה רגעים אינטימיים בין האב לבנו פרט לאותם בקרים בהם נהגו לאכול את ארוחת הבוקר שלהם יחד, מאז שהמספר החל לעבוד "כל הבקרים הוא התעורר לבד, ועכשיו מוצא חן בעיניו שגם אני כאן, להגיד מילה, לצאת ביחד" ( עמ' 13).

האם- גבוהה, שיערה שחור, רזה, הוורידים ניכרים בפניה. יש לה אחיזת יד חזקה אך מוצגת כאישה חלשה, שקטה המעבירה את רב זמנה כעקרת בית. היא נהגה ללכת עם בנה לנמל ושם חיכו ביחד שהאב ירד מאוניה. לקרוא את התיאור (בעמ' 60) היא הייתה קמה לאחר שה"גברים" יצאו לעבודתם. היא אומרת לבנה שיש לו יופי הגורם לאנשים להתאהב בו (עמ' 19). וליום הולדתו הוא מקבל ממנה מכנסים כמתנה. המספר עוזר לאמו החלשה, בצהרים עולה לגג כדי לתלות את הכביסה ובערב הוא מוריד אותה. בעוד שהאב מבקש עתיד שונה לבנו, האם צנועה יותר בשאיפותיה. היא שלימה עם הנפולטניות שלה ולמרות שחצי מהמשפחה שלה נמצאת באמריקה אינה מבקשת לשנות את מציאות עולמה "היא אומרת בנפולטנית: אנחנו נפולטנים וזהו" (עמ' 20).
האם נעלמת מחיי בנה באופן הדרגתי. בהתחלה היא ישנה הרבה, אח"כ חלתה בצהבת. האב מתמסר לטיפול באשתו החולה בעוד המספר ממשיך בשגרת החיים ומגיע מדי יום לעבודתו. הנאמנות של האב כלפי אשתו ניכרת בטיפולו בה. הוא מסתובב ברחבי נפולי בלילה ואינו מותר עד שהוא מוצא את התרופות (ע"מ 33). בחלוף ימים האם נלקחת לבית חולים. ביציאתה מהבית "הבית שותק, קופא, אני לא יודע להיות בו" אומר המספר (ע"מ 45).
ביציאתה את הבית נוטל אליו המספר את החלל שהותירה. הוא זה שמתחזק כעת את הבית, שוטף ריצפה טוחן קפה, מדליק את הגז, מבשל פסטה, כדי שאביו יבוא הביתה וימצא את הכל מוכן. הבדידות היא מנת חלקו, גם כשהאב חוזר לבית מבית החולים אינו מבחין בבנו המחכה ומצפה לו "אמא לא חוזרת, אבא מסתובב כמו אילם, לא נכנס לראות אם אני בחדר, אם אני ישן, התנתקנו" (ע"מ 56 ). זהו שלב נוסף בתהליך ההתבגרות שלו "יש לי גם מפתח לדלת הבית. די היה להגיע לגיל שלוש עשרה ומיד נעשיתי אחד מהגברים, אבדתי את צחנת הילד" (ע"מ 45). זהו שלב אחד לפני שהמחלה מכריעה את האם והיא מתה.

מה חשיבותו של התא המשפחתי ברומן? במה לדעתכם ישפיע המצב הכלכלי בבית וכיצד ישפיעו מערכות היחסים הין ההורים על עיצוב אופיו של הגיבור?

תא משפחתי קטן זה מהווה עבור המספר בסיס לגיבוש זהותו הבסיסית. שם הוא ספג את הערכים וכישורי החיים אותם ינצל כאשר יצא אל העולם שבחוץ. ניכר שהוא אימץ מאביו את השאיפה לרכוש לעצמו כלים נוספים שיוציאו אותו ממציאות חייו. רגשותיו כלפי האב מעורבים , למרות שהוא מתבייש בעובדה שאינו יודע קרוא וכתוב הוא מממש את מורשתו ובניגוד אליו מגיל צעיר מסגל לעצמו את השפה האיטלקית שתשמש כלי להתקדם בחייו: "עם איטלקית הבנאדם חמוש יותר טוב" (עמ' 7). הוא מתמיד בלימוד השפה ושימוש בה והוא כותב את אירועי חייו באיטלקית. למרות הסתפקותה של האם בנפוליטניות עם כל המשתמע מכך מטפח הנער בעצת אביו את האיטלקית. הוא מטפח את השפה האיטלקית בסתר, מצד אחד לא לבגוד באמו ומן הצד השני כדי להגשים את השאיפות שהנחיל לו אביו.
מאביו הוא כנראה לומד את הכבוד לאישה ומתוך מודל זה יישם את קשריו מריה בת גילו הגרה בבניין שבו הם התגוררו. הוא גאה בתא המשפחתי הקטן שלהם כפי שהוא מתאר זאת בע"מ 59,60,61 “לא היה יכול להיות ילד גאה יותר ממני על הטיילת. אפילו מול המועדונים הימיים, שהולכים אליהם עם כסף – אני, מתחת לשני הענקים שלי, הרגשתי עלי מזל שאין דבר המשתווה לו". האידיליה המשפחתית מתרסקת עם מחלת האם והיעלמותה ההדרגתי החיי בנה ומביתם "הריח של חוף הים היה הבושם שלנו, השלווה של יום קיץ, כשהשמש שוקעת. עמדנו דוממים, קרובים, זה נמשך עד לשנה שעברה, עד לשנה שעברה הייתי עוד ילד" (ע"מ 61). הנער מגלה את הברית החזקה מתוך מחלת האם והמסירות שבה אביו מטפל בה "אבא בא להחליף כותונת...לקח לבנים להחלפה בשביל אמא והסתלק.” (עמ' 105).
לצד הקשיים המשפחתיים איתם מתמודד הגיבור הוא צריך להתמודד גם עם קשיים הכרוכים בתהליך ההתבגרות. בהעדר הורים הוא מתמודד לבד עם השינויים. השינוי בגופו – גופו מחזק ומתעצב, קולו נצרד ומשתנה, מתוודע ליצרים מיניים ומבין שלא הכל טוב בגדילה ושיחד איתו גדל גם הרוע -לקרוא עמ' 45).
מיהן דמויות המשנה ברומן ומה תהייה השפעתן על הגיבור?
בתוך החלל שהותירו הוריו, נכרכות מערכות יחסים משמעותיות עם דמויות מהמעגל החיצוני של חייו. דמויות אלה יהפכו לדמויות המשמעותיות בחייו של הנער וישמשו כדמויות אשר יעצבו את אישיותו וזהותו כמתבגר. יש מאפיין בולט לכל דמויות המשנה בספר, הן נשמות עדינות שברגעי החיים הקשים יודעים להפגין צניעות, ענווה, עדינות ואהבה. אין בהן לא התלהמות, לא נראה אצלן התנשאות או תלונה על גורלן. או כפי שרפנילו אומר, אני כמו איוב, שלמרות המכות שנחתו עליו לעולם לא איבד את האמונה. האם מדובר באמונה באל? או שמא מדובר באמונה בטובו של האדם?
במעגל חיצוני ימצא הנער את מאסטר אריקו ויהפוך לשוליה בנגריתו. שם יפגוש את דון רפנילו וממנו הוא יגבש את עולם הערכים שלו ותפישת עולמו. שבו הוא גר הוא יפגוש את מריה ואיתה יכרות ברית כשם שאביו כרת עם אמו.
מאסטר אריקו – מאסט ארי, גאון, נגר-אומן, דיג
הספר נפתח בפגישה הראשונה של הנער עם מ' אריקו בבית המלאכה ביום עבודתו הראשון. מיד בהבחינו בנער אומר מ' אריקו את תמצית תפישת עולמו: "היממה היא טעימה אחת, הזמן קצר, אז נתחיל לעבוד". הוא איש ענייני המבין שאת מה שלא תשיג היום אולי לא תשיג מחר. את החיים צריך למצות כל עוד אפשר. הוא בן ששים, וחי לבד. ראייתו נחלשה והנער משמש לו עיניים דייקניות יותר במדידות וחיתוכי העץ.
תנאי העבודה אצלו קשים הנער מטאטא את המחסן המלא בפרעושים ומיני מכרסמים, רגליו משחירות מלכלוך. אבל למרות תנאי העבודה הקשים הנער גאה בעבודתו: "סוף סוף אני עובד, גם אם בקצת כסף, אבל בשבת אני מביא משכורת הביתה". הוא גאה על תרומתו הצנועה למשפחתו ועל עזרתו במצוקתם הכלכלית. למרות תנאי העבודה הקשים מתגלה גם דמותו של מ' אריקו האבהי שבסוף יום עבודה הוא רוחץ אותו ומשחרר אותו נקי מהעבודה "מאסט אריקו רחץ אותי עירום עם המשאבה שלפני בית המלאכה. צחקנו המון". (עמ' 10)
טוב ליבו של מ' אריקו ניכר גם בנדיבות ליבו כלפי רפנילו "מ' אריקו מארח בנגרייה שקוראים לו דון ןפנילו, אני מנקה גם במקום שלו, סביב דוכן העבודה...” (עמ' 16). הוא מזהיר את הנער מפני הסכנות האורבות בדרך, למשל כשהוא שולח את הנער לדון ליבוריו הוא מזהיר אותו לא להשתהות אצלו שכן הוא אוהב לגעת באיבר מינם של הנערים. הוא מלמד את הנער להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור. הוא מבחין בעצבותו של הנער כאשר ריח הנמל מעלה בו געגועים אל המשפחה שהתפרקה לו "מ' אריקו רואה שאני מרחף, ואמר לי לשתות מרק תמנון צח: אתה אוכל אחד כזה ומסדר לעצמך את הראש". (עמ' 62)
"מאסט ארי, אני אומר, אתה גאון, נגר-אומן, דיג" (עמ' 21) אריקו מלמד את הנער את רזי הנגרות. כיצד להחליק את העץ, כיצד לאזן את הדלתות, לשמן את המסילות את חשיבות העבודה והסבלנות. הנער מופתע ונדהם מאומנותו ואומר " תענוג לראות איך הם יוצאים תחת ידיו". ( לקרוא את התיאור בעמ' 84 )
הוא איש שמתעניין במה שקורה סביבו וכל בוקר מקפיד על קריאת העיתון היומי. הוא מקריא את הידיעות החשובות והם נחרתים בתודעת הנער "הקול של מ' אריקו חזק, האירועים שהוא מקריא נחרתים בי".
מידי יום ראשון הוא יוצא לדוג, במהלך יום שלם הוא יכול לחכות עד שהדג נתפס בחכתו. את שללו הוא מבשל ומעלה על שולחנם "על השולחן שלנו עולה דג סרגו, אנחנו אוכלים דגי אנשובי". (עמ' 23)
מעבר ללימוד המקצוע אריקו מנחיל לנער תוך כדי שיחות יום קטנות ערכים רבים: של כבוד, סבלנות, התמדה, שאין לדבר על אדם שלא בנוכחותו (עמ' 71). ניכרים בו נדיבות וחמלה, לפני חג המולד כאשר הנער מקדים לעבודה הוא נזכר שבביתו של הנער אין אף אחד ומזמין אותו למחרת לצהרים לאכול אוכל מבושל. הוא חולק את מזונו עם הנער (עמ' 77). לפני החג הוא גם מזכה את הנער במשכורת כפולה ( עמ' 130).

דון רפנילו – מי יעלה בהר אדוני?
שמו המקורי הוא הרב דניאל. בפנים הוא נראה כבן מאה, בידיים בן ארבעים, בשיער בן עשרים, כולו אדום כמו סבך של ענפים. הוא שרד את זוועות השואה "דון רפנילו בא מעיירה ששם המלחמה שרפה חיים את האדמה ואת האנשים". הוא ניצל כי הסתתר בבית סיד נטוש והסתתר מתחת לפרש של בעלי חיים, אכל ושתה מכל הבא ליד – אפילו שתה את השתן שלו מהול בשלג, גנב דבש מכוורות, ואמר "המלחמה ניקתה לי את הלב ורחצה את הכפיים שלי בסיד" (עמ' 64). בעיירתו כל הילדים נרצחו. הוא מחליט לנטוש את העיירה ולהגיע לירושלים להר אדוני. בדרכו הרכבת עוצרת בנפולי וכאשר הוא רואה את רגליהם היחפות של המוני הילדים היחפים, אלה מזכירים לו את הילדים בעיירה שלו – רזים וזריזים, והוא נשאר.
רפנילו הוא יהודי ודרך דמותו משלב דה לוקה את ערכי היהדות. רפנילו מאמין שלכל אדם יעוד וגם מלאך משלו. כמצוות המלאך שלו הוא נשאר בנפולי ומפסיק את מסעו להר אדוני. את המסע ישלים בבו הזמן ובמקום לעלות לשם רגלית מבטיח לו המלאך שיעוף עם כנפיים "אתה לירושלים תעוף עם כנפיים. אני הולך ברגל אפילו שאני מלאך, אתה תעוף עד לכותל המערבי עם זוג כנפיים חזקות כמו כנפיים של פרס" (עמ' 27). הכנפיים מוסתרות בתוך הגיבנת שעל גבו ובבוא הזמן הם יפרשו למעופן. המלאך גם מודיע לו על יעודו הנוסף "אתה תעוף עם הכנפיים שלך לירושלים ותעשה נעליים יחד עם יוחנן הסנדלר" (עמ' 28). בעזרת הנעליים מעביר רפנילו את בני העיירה תיקון. הוא עובד ללא לאות כדי להתקין את נעליהם, הן חשובות לבריאות, כדבריו. הוא מתקנם את הנעליים וממליץ לבני העיירה לרחוץ את רגליהם. עם רגלים נקיות הנעליים מחזיקות יותר. רפנילו מלמד אותם טיפוח הגוף ואסתטיקה. הוא לא סובל את צחנת העור והדבר מציג אותו כאדם טהור שבא לטהר גם את אנשי העיירה. תיקון הנעליים הוא דרכו להביא תיקון לעולם. דמותו מעוצבת כדמות מאגדות החסידים ורפנילו מאמין שהנפוליטנים הם אולי מעשרת השבטים האבודים של ישראל (עמ' 57).
דון רפנילו הוא איש חרוץ ועובד בלי הרף. הוא אינו נכנע לכאביו בגיבנת הגב. חשוב לו להשלים את המלאכה עוד בחודש אוגוסט לפני החורף הקרב ובא (עמ' 42, 43, 44). הוא חי בצניעות בחדר שהיה פעם מחסן. הנר מאיר את ערביו, הוא ניזון מלחם ובצל אלא אם כן מ' אריקו מבשל את דגיו וחולק אותם עם רפנילו והנער.
ביומיום הוא משלב מושגים מוכרים של העיירה היהודית כמו " מירצשם" – אם ירצה השם, קינהורע – בלי עין הרע, בלייב גיזונט, והשיר 'שיבנה בית המקדש'. בקוראו את ספר תהילים הוא אומר "מי יעלה בהר אדוני? נקי כפיים וברי לבב"(עמ' 64). הפסוק המקורי לקוח מספר תהילים כ"ד פסוקים ג-ד: "מי יעלה בהר אדוני ומי יקום במקום קודשו: נקי כפים וברי לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה": זו שאלה העוסקת במי שראוי לעלות להר אדוני, מקום בית המקדש. התשובה מציינת את התכונות המוסריות, מעין עקרונות יסוד. נמנות ארבע תכונות: תמים, צדיק, נקי כפיים (איש שידיו נקיות מגזל ומעשיים רעים), ובר לבב (איש שלבו טהור ממחשבות רעות). לא נשא לשוא נפשי (לא נשבע לשוא באלוהים), לא נשבע במרמה (לא השתמש בשבועת שקר) מתוך 'דעת מקרא' ו'עולם התנ"ך'. בעזרת דמותו של דון רפנילו רוצה דה לוקה להטמיע עקרונות יסוד אוניברסליים הנכונים לכל חברה מתוקנת באשר היא, נוצרית ויהודית כאחת.
המפגש בין הנער לבין רפנילו מתרחש בסדנה של מ' אריקו. הקשר ביניהם מתחיל במחלוקת קטנה על אודות השלג. הנער סבור שהשלג מנקה את העיר ואילו רפנילו סבור שהשלג מכסה ומשאיר הכל אותו הדבר ולא מטאטא דבר. הסיפורים של רפנילו מחדירים בנער עליצות, אויר בעצמות, עליצות של מעופף (עמ'29). במהרה יהפוך האיש למורהו הרוחני של הנער והוא זה שיבחין בשינויים העוברים עליו (שינוי הקול, יחסיו עם נשים ועוד). הוא יהפוך לאיש סודו של וישתף אותו בחלומותיו ובשאיפותיו "רפנילו אומר שמרוב שאנחנו מתעקשים, אלוהים חייב להיות קיים, ומרוב תפילות נהיית לו אוזן, ומרב הדמעות שלנו העיניים שלו רואות, ומרב עליזות נובט החיוך שלו" (עמ' 57).
ערך נוסף שעולה מתוך השיחות הקטנות שהם מנהלים יחד הוא ערך הכבוד לאישה "לגברים אין הכבוד ללדת" (עמ' 64). הנער משתף אותו בסוד של מריה ובעל הבית (עמ' 80).
רפנילו מוריש לנער את סיפור עמו – בני העיירה ובני משפחתו שנספו בשואה. בעיניו יש לכך ערך, שכן צריך להיות מישהו שיעביר את הסיפור הלאה. הבחירה של רפנילו בנער חשובה – הוא כאב שמוריש לבנו את משנתו. הנער מאזין לסיפוריו בקפידה ומתעד אותם בגליונותיו (עמ' 90). הוא מבהיר לו את משמעות הגעגוע וכיצד להתמודד עם אבדן מתוך ניסיון חייו – "כשיש לך געגועים, זה לא חסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת חברה" (עמ' 104 לקרוא). ברגעי הגעגוע דווקא החיסרון הופך ליתרון ויש לקבלו בברכה. תפישת עולם זו מכינה את הנער לבגרות, להתמודד עם פרידות ועם אבדן. זמנו של רפנילו קצוב וכן גם של אמו של הנער. בבוא הזמן יצטרך הנער להתמודד עם העובדה שהמחלה תיקח ממנו שני אנשים חשובים בחייו ויהיה עליו להמשיך משם הלאה. המחשבה והגעגוע יהפכו אותם לנוכחים בחייו בצורת קיום אחרת. בעמ' 106 ממש לפני הקפיצה מסביר רפנילו את המשמעות של רגליים בחיי האדם, החשיבות של ללכת בדרך הישר.
שינויי הקול מעידים גם הם על תהליך השינוי וההתבגרות. בסבלנות רבה מסביר רפנילו לנער שהקול שלו יבוא בבת אחת ויהיה חזק מאד. הוא מלמד אותו שאין זו בושה לבכות, שהדמעות מנקות את העיניים ואז הראייה הופכת לחדה יותר.
עם התקנת נעלי האנשים משלים רפנילו את משימתו בעיירה. באופן סמלי שמה של העיירה הוא מונטדידו (מונטה- הר, דידו- אלוהים). במקביל גם כנפיו מגיעות לצמיחתן הסופית, הן כואבות לו כשהן דחוקות ומכווצות בתוך גבנתו. הוא יודע ששעתו קרבה ודואג להיפרד מכולם בצורה נאותה. ע"מ 130- הפרידה ממ' אריקו. הוא אינו מפספס את האירוע החשוב של הנער, אליו התכונן במשך חודשים רבים -העפת הבומרנג. הוא מברך את הנער בברכת בליב געזונט, תישאר בריא, מחבק אותו בחום, חולץ את נעליו ועף. אין ספק שזו נקודת השיא של היצירה, רגע של שיא עבור הנער שאך איבד את אמו, ורגע שיא לפני הטלת הבומרנג המסמל את התבגרותו.
בדמותו של רפנילו ישנו מימד פנטסטי באופן שהוא מתמודד עם מחלתו. הוא מוצא בגיבנת את מיקומן של הכנפיים שבבוא הזמן הן יבקעו ויביאו אותו ליעודן. לכן גורלו בסיום היצירה הוא סוג של הגשמה מבחינתו, כי כנפיים אלה יביאו אותו להר אדוני, ולאחר הקפיצה כל שנותר לנער היא הנוצה מכנפיו של רפנילו.

מריה- הנערה שהכירה את הגועל של החיים

מריה היא נערה בת שלוש עשרה הגרה בבניין שבו מתגורר הנער בקומה העליונה. על אף היותה בת גילו של המספר, הוא מרגיש שגופה בשל כבר כגופה של אישה בעוד הוא רק בתחילת הדרך. היא בעלת שפתיים עבות, חיוך שופע וקצב דיבור מהיר. הוא מדמה את פיה למגלשת מילים שממנה גולשות מילותיה. הוא מודע לנוכחותה מאז ילדותו אבל המפגש המשמעותי מתרחש כאשר היא מציעה לו לנסות את הולה הופ. הם נפגשים הרבה פעמים על גג הבנין, שם הנער נוהג לתלות את הכביסה ולהתאמן בבומרנג. המפגש איתה מעורר בו תחושות חדשות ולא מוכרות "מולה אני מרגיש ריקנות בקרביים, רעב ללחם, לנגיסה באותה פרוסה של לחם בחמאה" (עמ' 31). בנוכחותה כל חושיו מתחדדים והוא מריח את הריחות הנישאים, ריח של שוקולד , אורגנו, קינמון או בושם צרפתי.
על גג הבניין מראה הנער למריה את המתנה שקיבל מאביו ומה הוא מסוגל לעשות עם הבומרנג. שם נוצרו הנגיעות הראשונות ביניהם, תמימות ופשוטות, מגע של יד ביד, מגע של יד בכתף. התיאורים של הרגעים האינטימיים עם מריה מועברים על-ידי דה לוקה בצורה פשוטה אך עסיסית ומלאת חיים, כמו למשל החוויה המינית הראשונה "מריה עוצרת, מוציאה ממחטה, מנגבת את היד שלה, ממה אני לא יודע, מזיעה אולי, כמוני אחרי האימון...אני מסתכל למטה ורואה בשר שלי שאף פעם לא ראיתי אותו קודם, חתיכה רזה וארוכה, קצת מתעקמת במקום שמשתינים. אם לא היתה כאן מריה, ואם היא לא היתה שלווה, הייתי צועק מרב בהלה"(עמ' 38). היא מסבה את תשומת ליבו לשינוי הפיזי שחל בו מאז החל להתאמן בהנפת הבומרנג (לקרוא עמ' 32, 38,37 ). איתה חווה הנער את הניסיון המיני הראשון שלו, בזכות מריה שהייתה יותר אסרטיבית וידעה כיצד לתרגם את הרגשות שגאו בשניהם לשפת האוהבים. איתה הוא מתוודע לגופו, לאיבר מינו ומבין שמשהו מיוחד נרקם בינם "אבל היא כאן והיא נותנת לי נשיקה על השפה שמתחת לאף. אני יושב רגוע על ידה, שותק, לא שואל מה זה היה"(עמ' 38).
מתוך תחושת קרבה ואינטימיות שנוצרת ביניהם מצליחה מריה להתוודות בפני הנער על בעל הבית וכיצד היא משלמת בגופה את שכר הדירה עבור הוריה המאבדים את כספם בהימורים. גם היא קורבן של נסיבות חיים אכזריים וחוסר אחריות של הוריה. היא מבחינה בין מעשה האהבה שעשתה עם הנער מתוך בחירה אמיצה, אל מול המעשה של בעל הבית. למרות גילה הצעיר היא מצליחה לעשות את הבחירה הנכונה בין טוב לרע ומאותו רגע מחליטה לא להיכנע לסחטנותו של בעל הבית וגם לחוסר האחריות של הוריה "הערב רציתי לגעת בגוף נקי, להביט בפנים שמביטות בי, שמכבדות אותי. עכשיו אתה הארוס שלי, ואני כבר לא אעשה לו שום דבר, אפילו אם יגרש אותי" (עמ' 39), ומאותו הרגע נרקמת בין הנער למריה ברית (39, 40, 41). היא מחליטה להודיע לבעל הבית על עמדתה – דבר היוצר סיבוך, שכן הוא מאיים להוציא את המשפחה מהבית בצו פינוי. ואכן העימות הבלתי נמנע עם בעל הבית מתרחש בחושך על הגג מריה והנער מכורבלים מתחת לשמיכה, כשבעל הבית מחפש וקורא אחר מריה. היא, שנמצאת עם הנער באותו הרגע, נדרכת ומותירה בידיו המאומנות (בבומרנג) של הנער את הטיפול בו "כוחו של הבומראן בזרועותי, נעמד מול החזה של הזקן ודוחף אותו לאחור בעוד הוא קורא שוב ושוב מריה ונתקל בי כמו ברוח, כאילו הוא לא רואה, הוא מתקדם, אומרת מריה, הוא מזנק שוב אל ידי שהודפות אותו...זורקות אותו בכל הכוח שצומח בי,והבומראן שמתחת לז'קט גם הוא דוחף" (עמ' 91). הנער נחוש מאוד, הודף את הזקן שוב ושוב עד לכניעתו. אין ספק שגם במבחן זה שהחיים העמידו מולו, הנער הצליח.
הקשר עם מריה מעצב את תפישת הקיום של הנער, שכן הוא קיים כשהזולת מבחין בו תפישת עולמה של מריה נובעת מהרעיון שהאדם הוא יצור עצמוני אך גם יצור שמתנהל בקולקטיב, בחברה, וגם החברה צריכה לקיים את קיומו על-ידי מעשיו, מוסריותו "עד עכשיו הנוכחות שלי, היתה או לא היתה, לא הזיזה כלום. מריה אומרת שאני ישנו, והנה ככה גם אני מבחין שאני ישנו. אני שואל לבדי: לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי? כנראה לא. כנראה יש צורך באדם אחר שמודיע" (עמ' 46). הרעיון דומה אולי לרעיון שמופיע בספר בראשית "לא טוב היות האדם לבדו". האדם ביסודו הוא יצור חברותי וככזה הוא זקוק להכרה של הזולת כדי להכיר בנוכחות שלו עצמו או כפי שהמספר מתאר בעצמו בעמ' 47. "אנחנו מביטים זה בזה בשתיקה דקות ארוכות. לא ידעתי שכל כך יפה להסתכל , להסתכל זה בזה קרוב".
מנקודה זו ואילך ההתקלות עם בעל הבית היא בלתי נמנעת. הנער שעד כה תואר כנער עדין ובודד, לומד להתמודד עם המציאות החדשה של חייו. הוא מתמודד עם הבדידות שנכפתה עליו ומנסה לנהל את ביתו בכוחות עצמו. מפרנס את עצמו. עם אשפוזה של האם הוא מגלה גילויים חדשים על עצמו.הוא מתחיל מערכת יחסים עם מריה, ויחד איתה הוא מתמודד גם עם הגועל של החיים. הוא גם לוקח על עצמו את הטיפול באביו שהפך לצל של עצמו בעקבות מות האם. האם יצליח להגן על הערכים שהוא מאמין בהם והאם יצליח לגונן על מריה המשתפת אותו באיומיו של בעל הבית שניפץ את תמימותם של השניים? "אתה הארוס שלי,אם נותנים לנו צו פינוי, אני בורחת ובאה אליך.כשנהיים מאורסים עולות מחשבות נחרצות" (עמ' 48).
מה שמאפיין את הקשר של הנער עם מריה הוא הכבוד ותחושת השוויון שהוא חש איתה. אין כאן מאבקי כוח "אני הולך עם הפה בדיוק לקראת הפה שלה, וככה אנחנו משתווים. מאורסים עושים" (עמ' 51). את עקרון השוויון והכבוד לאישה כנראה גיבש הנער מתוך התבוננות ביחסים שבין הוריו. הם מגדירים את האהבה מתוך תפישת עולמם" מרייה, אני שואל, האם זאת האהבה שיש בשירים? לא, היא אומרת, ההיא אהבה של עצב, סמרטוט של דמעות ואנחות, אוף, כמה שהיא מעצבנת. שלנו היא ברית, כוח להילחם" (עמ' 92).
עם התקרב חג המולד הנער ומריה נולדים מחדש. ההכנות לחג מולידות את התא המשפחתי החדש שהשניים יצרו. ישנה תחושה של התחלה חדשה עבורם בעוד שהמבוגרים שקועים בצרות משלהם. הם נרגשים ומתכוננים לחג. ההכנות לסעודת החג, הקניות, ההתרגשות מהעובדה שהם יצליחו לדחוק הצידה את הקשיים והבדידות וייצרו דבר חדש ביחד תהייה להם התחלה חדשה. "אני עומד בינה לבין הרוח ומגן עליה. חג מולד בא, אומרת מריה, נקנה עוף ונבשל לנו אותו, נחגוג בלעדיהם. זה יהיה חג מולד יפה מכולם, אני אעשה עוגיות בתנור, היא אומרת ונותנת לי נשיקה על השיער הקר שלי" (עמ' 75). מה שיפה בתיאור זה, שהדברים נאמרים מתוך חדווה ולא מתוך מירמור או תחושה של ביקורת.
ההכנות לחג יוצרות עבור מריה והנער את התיקון שהיו זקוקים לו. מה שהתא המשפחתי הבסיסי לא הצליח לספק להם, הם הצליחו לבנות ולרקום בעצמם. הם נטלו על עצמם את האחריות לייצור את אוירת החג בחייהם "אני מכבה את האור, מסתכל החוצה, חג מולד, חדרים מוארים, המשפחות מתיישבות אל השולחן. על השולחן שלי ערוך מקום בשביל הבומראן, בשביל התרנגול, ובשביל מריה עם העוגיות. בשנה שעברה לא הייתי חולם לבקש זאת, זה קרה מעצמו, בלי משאלה. הגוף שגדל, הפה של מריה, הכנפיים של רפנילו, שפע כזה הגיע בלי לבקש, בלי קשר לחג מולד... אני מנצל את פנס הרחוב כדי לכתוב שעון על עדן החלון, חריקת העיפרון על הנייר מסכמת את ההמולה של היום" (עמ' 97). ברגע קסום זה של הודיה נכנסת מריה עם שמלתה האדומה, הבושם, החום של העוגיות, ואומרת לו הערב עושים אהבה – אמורה (עמ' 98,99,100,101). בתוך התא המשפחתי הקטן שלהם הם מאמצים גם את אביו של הנער, שכעת אחרי מות אשתו, מרגיש כמו דלת בלי ידית. היפוך התפקידים הושלם. האב הוא הנזקק והם ,הנער ומריה החזקים (לקרוא עמ' 126,129,132).

הרעיונות המרכזיים ביצירה

"היום אני יודע משהו עלי...לא הכל טוב בגדילה של הגוף, הגילוי של הדברים החדשים שאני לומד לעשות, יחד גדל גם הרוע. יחד איתי, עם כוח הזרוע לשחרר את הבומראן, גדל כוח מר שמסוגל לתקוף" (עמ' 132)
עולם המבוגרים מזמן לאדם טוב ורע. השאלה היא בבחירתו של האדם. הרוע מגולם ביצירה דרך סיפורו של רפנילו המעיד על השמדתם של בני העיירה שלו על-ידי הגרמנים - אקציה מספר רפנילו לנער. הרוע מגולם גם בדמותו של בעל הבית המשחית תמימותה של נערה צעירה כדי לספק את יצריו. מריה היתה קורבן גם לתאוותם וחמדנותם של הוריה, אשר הקריבו את תמימותה ואושרה כדי לספק את יצריהם. הגלישה אל הרוע קלה, אך על האדם מוטלת המשימה לנהל את יצריו כדי שלא יכשילו אותו. דמותו של דון ליבוריו מייצגת את ניצול הנערים. הוא האיש שלא שולט ביצריו. הנער שלוקח ממנו את הגליונות בהם הוא רושם את תולדות חייו, מנסה לכתוב הרבה במעט מילים כדי להימנע מהמפגשים איתו "תחזור מהר, אל תבזבז זמן עם דון ליבוריו" מזהיר אותו מ' אריקו בעמ' 36.
אבל היצירה מציעה תיקון לעוולות אלה ונראה שדווקא ההומניות, החום האנושי והערכים של כבוד לאדם באשר הוא אדם יוצאים בסופו של דבר מנצחים. הדמויות שאימצו בחייהן ערכים אלה יוצאות נשכרות וזכו לאושר עלי אדמות.
ההומניות ואהבת האדם גלומה בדמותו של רפנילו, המשהה את תכניותיו לעלות להר אדוני ונשאר בנפולי כדי להתקין לכל הילדים עד בוא החורף את נעליהם ללא תמורה. באותה עת הוא גם הופך למדריך הרוחני של הנער כאשר חלל נוצר בעולמו תוך תהליך התבגרותו. ערכים אלה מגולמים גם בדמותו של מ' אריקו, ומעבר לאומנותו, הוא מקרין כלפי הנער דאגה, אהבה ויושר. הוא מאכיל אותו מלחמו כאילו היה בנו. כל הדמויות שהזכרנו ללא יוצא מן הכלל נחנו בצניעות, בענווה וביכולת לתת ללא תמורה.
ערך המשפחה וכבוד האישה מגולמים בתיאור הוריו של הנער, אותם הוא מאמץ ומיישם במערכת היחסים עם מריה.
ההצלחה טמונה בכך שהנער משלים את תהליך התבגרותו תוך אימוץ ערכים אלה והטמעתם בתפישת עולמו ומפיח בהם רוח בכתביו. אריקסון טוען שתהליך התבגרות הוא תהליך שבו המתבגר עובר מתלות לעצמאות. על-פי הגדרה זו ניתן לומר שגיבורנו בגר.
הסמלים והמוטיבים – הר אדוני, התיקון, המעוף והבומראן
המעוף -בנפולי יש מנהג של השלכת חפצים ישנים בלילה של ה- 31 בדצמבר על רקע זיקוקי הדינור "הנה נחפזת שעת חצות, נפולי עולה באש, יורה, מנפצת, משליכה חפצים לרחוב, אי אפשר לשמוע שום קול והכל הוא שחרור של כוח שרוצה לזרוק באוויר, לארץ, כנגד הקירות" (עמ' 140). אל אירוע זה מתנקזת נקודת השיא של היצירה – הנער שבמשך חודשים ארוכים התאמן בהטלת הבומרנג מבין שהגיעה השעה. הוא הצליח בזכות אימונים אלה לפתח את שריריו ולעצב את גופו. בד בבד התפתחו בו גם תכונות של איפוק ויכולת שליטה על הכוח. תהליך ההתבגרות שהחל ביום הולדתו ה 13, כשאביו נתן לו לראשונה את הבומרנג הגיע לסיומו. הוא עמד במבחנים רבים במהלך חודשים אלה, ובהצלחה. הוא התמודד עם עצמאות שנכפתה עליו בשל מחלת אמו. הוא נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת לפרנסתו. הוא מפנים את עצותיהם של אביו לגבי עתידו וערכיו. הוא נפרד מאמו, וכן עליו להיפרד מרפנילו שמחלתו הכריעה גם אותו. רפנילו מגיע עטוף בשמיכה שמכסה את הגיבנת שגדלה בלא הרף והכריעה אותו, מתוך אמונה כי אלה כנפיים שצמחו בו והן מוכנות כדי לקחת אותו אל יעדו האחרון כפי שיאה לנקיי כפיים וברי לבב. גם תפקידו עלי אדמות הושלם (כדמות חונכת לנער, הטמיע בו את התכונות של נקיון כפיים ויושרה. כסנדלר התקין את נעלי הילדים היחפים וגאל אותם מייסוריהם). במעמד זה הנער מעיף את הבומרנג "אני לוקח נשימה לריצה מקדימה, טוען את הבומראן מאחורי הכתפייים,....הנשימה שלי נפלטת בגלל הכאב של האש באצבעות, הבומראן בורח לדרכו, בזנב של להבות ובקריעת עצמות, הדיפה כזאת אף פעם לא היתה”.... רפנילו, הכנפיים פרושות במלוא הפתיחה, הרגלים היחפות מתרוממות, ...הרוח גוברת....וככה, בקפיצה שלישית, רפנילו עולה והולך למקום של העקבה המתלקחת של הבומראן, רעש, יריות … מערבולת של רוחות,... ואני מרים את זרועותי להזניק נפנוף שלום אחרון" (עמ' 141). לקרוא עמ' 142 – הסיום.
הבומרנג – הוא סמל, חפץ המקבל משמעויות נרחבות ומופשטות יותר החורג מקיומו המוחשי. הוא מתקשר לדמויות המרכזיות המופיעות ביצירה. הוא מתנת אב לבנו ביום הולדתו ה 13. מ' אריקו מסביר לנער אילו איכויות יש לעץ ממנו עשוי הבומרנג. הבומרנג מלווה את הנער כל הזמן והוא שואב את כוחו וביטחונו העצמי מכלי זה. הוא לוקח אותו לסדנת העבודה, על הגג כשהוא עולה לתלות כביסה, עם מריה, שם משמש אותו לאימוניו, סמל לגבריותו המתפתחת וככלי הגנה בפני בעל הבית המרושע. הטלת הבומרנג מסמלת את התבגרותו של הנער, כי כעת הוא אינו זקוק לכלי חיצוני שיגן עליו – כעת הוא רכש כלים פנימיים משל עצמו ושהם חלק מהוויתו, לכן אין לו עוד צורך בבומרנג. נקודה למחשבה - התכונה החשובה ביותר בבומרנג, היא העובדה שהוא חוזר לאחר הטלתו. לפי דעתי, שכל מה שאותו נער חווה בילדותו – כל המראות, האירועים או האנשים שפגש – כל אלה "חוזרים" אליו בהתבגרותו ומעצבים את מי שהוא הפך להיות.
וקצת על הסופר ארי דה לוקה
אחד הקולות המעניינים בני זמננו. נולד ב 1950 באיטליה, למשפחה איטלקית אמריקאית. המשפחה התגוררה בנפולי ברובע העוני והרהיטים שעיצבו את חייו הם ספרים. בגיל 18 עזב את העיר. הוא עבד כסבל ופועל בנין ואחר-כך בטורינו במפעל של פיאט, שם היה פעיל באיגודי העובדים. בשנות ה- 70 השתייך לשמאל הקיצוני והיה חבר בתנועה פוליטית קיצונית. בתחילת דרכו היה פרו פלסטיני אך לאחר רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן הפסיק להביע תמיכה במאבק הפלסטיני נגד מדינת ישראל. הוא למד בעצמו עברית ויידיש ומקפיד לקרוא מדי יום פרק מהתנ"ך. הצורך שלו ללמוד יידיש היה כדי לומר בדרכו שלו שהעולם טעה. תרגם לאיטלקית את ספר שמות, יונה, קהלת ומגילת רות. חילוני בהכרה אך מקפיד לבקר בארץ. ראשית יצירתו בגיל 40, מאז יצר לא מעט ספרים שתורגמו לשפות רבות, אך רואה ייחוד דווקא בתרגום יצירותיו לעברית.

הפרוזה של דה לוקה עשירה, עסיסית ומלאת חיים, כמעט ואפשר לטעום אותה (מנחם פרי). הנובלה עוסקת באנשים הכי פשוטים אך יחד עם זאת גדולים מהחיים. יש ביצירה כנות ונאיביות של ילד עם תובנות של מבוגר. זו יצירה שהמוות מתבייש שהוא קיים.

*התבגרות – מונח זה גזור מהמילה הלטינית adolecence שפירושה לצמוח או לצמוח לקראת בגרות. ההגדרה של גיל ההתבגרות הינה תקופת מעבר – גשר מן הילדות התלותית אל הבגרות, כאשר הדרישה מהאדם הבוגר הינה לספק את הצרכים של עצמו. יש לזכור שכל תקופת מעבר בחיים הינה תקופת משבר, לפיכך גיל ההתבגרות = תקופת משבר. מבחינה פסיכולוגית זה מצב חדש הדורש מן המתבגר להסתגל למעבר מהתנהגות של ילד להתנהגות מבוגר.
תקופת התבגרות הינה תקופה רגישה בה חווים בני הנוער התפתחות פיזיולוגית, פסיכולוגית וקוגנטיבית. זוהי תקופה של שינוי, עיצוב הדימוי העצמי וההערכה העצמית. נשאלות שאלות מהותיות כמו: מי אני? מה אני כבר לא? מה אהיה?
אריק ה. אריקסון


בבליוגרפיה
הר אדוני, ארי דה לוקה, תרגום: מרים שוסטרמן פדובאנו,הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003
ילדות וחברה, אריק ה. אריקסון, תרגום: אורי רפ, ספרית הפועלים, תל-אביב 1976
נקי כפים וברי לבב,יהודית רותם, הארץ,11.6.2003
אצלנו חייבים לגדול בריצה, אילה טופז, 10.2011

3 תגובות:

  1. כל כך עזר לי במטלה מקסיםםםם

    השבמחק
  2. מזל טוב לכל הצופים ברשת, אני כאן כדי לחלוק עדות קטנה. שמי איזבלה איתן, אני בת 40 מישראל. התחתנתי בגיל 31 יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר. אחרי שנה של נישואי ההתנהגות של בעלי הפכה כל כך מוזרה ואני לא ממש מבין מה קורה, הוא ארז מהבית לאישה אחרת, אני כל כך אוהב אותו אני אף פעם לא חולם לאבד אותו, אני מנסה בכל כוחי לוודא שבעלי חוזר אלי אבל הכל בלי עזרה, אני בוכה ובוכה מחפש עזרה, דיברתי על זה עם משפחתו אבל לא קיבלתי תשובה. אז החברה הכי טובה שלי אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אלאבה, היא אמרה לי שהוא אדם גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין שום קשר שקשור לנושאי אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא אמרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים ב להחזיר את מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנע, יצרתי קשר במהירות עם כתובת הדוא"ל שלו, dralaba3000@gmail.com או עם הוואטסאפ שלו בטלפון +2349071995123. אני מסביר לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי ואני, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור אלי ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, הייתי מאוד מופתע, זה כל כך מדהים. לאלוקים התהילה של מערכת היחסים שלנו קרובה מאוד ושנינו חיים באושר. אם אתה נתקל בבעיה דומה, פנה אליו עכשיו וקבל את הבעיה שלך פתורה אחת ולתמיד. אני גם עד חי

    השבמחק