לנתיבך הנעלם - ביאליק

נושא השיר

שיר אהבה אשר נכתב ע"י ביאליק לאהובתו אירה יאן, איתה ניהל המשורר קשרי אהבה מפותלים וסבוכים. השיר נכתב ב -1907 ופורסם לראשונה ב- 1928. השיר מעצב קשר מורכב, דינמי ורב פנים בין הגבר הנעזב לאישה שנטשה אותו לנצח.
השיר בנוי משני בתים שווים שיש ביניהם קשר הפוך.

בית א'

 בית זה מציג את הנמענת ואת אופן עזיבתה. מתוך התיאור מצטיירת גם דמותו של הדובר. הדובר מעוצב כפאסיבי לעומת דמות האישה הדינאמית .."כסופה זינקת ותפרצי פתאם בית כלאך". העזיבה פתאומית, לא צפויה ומתפרצת מסוגרה (רמז לאהבה חונקת). העזיבה מתוארת בדינמיות רבה ובשלל פעלים ומותירה את הדובר מרוקן מכל סממן השייך אליה. היא לקחה עימה את הדברים שאפיינו אותה "מצהלות צחוקך , "פעמון זהבך" . הדובר אינו מבין את סיבת הנטישה הפתאומית הוא רק נושא את תוצאותיה. הוא חש מיותם ומנסה לראותה ולשחזר את דמותה דרך שני חפצים שהותירה מאחוריה. בזוית קיטונה נותרו נעל המשי וצרור חבצלות. החפצים מטונימיים לדמות האהובה. נעל המשי רומז על מעמדה של האישה, אריסטוקרטית , עדינה. החבצלות מרמזות לדמותה של אופליה – רמז מקדם לסוף הטראגי. הנמענת מאופיינת גם על - ידי יסוד האש האנרגטי והדינמי. היא לקחה איתה את האהבה והוא נותר בודד ומיותם.
מבנה הבית משרת את תכנו, המילה החותמת את הבית "ואותי" נשארת מיותמת ואחרונה. דמותו של הדובר בבית א' נעזב ,נשכח ,חסר אונים.

בית ב'

 בבית זה מתברר כי מאחורי חוסר האונים שהפגין מסתתרת נחישות עזה, הדבר מתגלה במרדף העיקש שהוא מנהל בפועל או במחשבה אחרי האישה שנישאה למרחקים."עד ראש גבעת עולם ועד ירכתי תהמות , ירפך יגון כל לילותי וימי....אל אשר תשוטי אשרך פעמי, ובפרשי ממרומי, ובאשר אבאה",...
תחושת הבדידות יוצקת בתוכו כוחות, הוא קם כעוף החול ומתוך אובדנו המר זוכה לבסוף למקור הפריון ומוליד חיים בשירה. הוא מתאר את עצמו ע"י יסוד המים המהווה ניגוד לדמות האהובה המיוצגת ע"י יסוד האש, "אפלח לב – עולם בברקי ורעמי ואחיהו בגשמי". יסודות אלה באים להדגיש את השוני בין השניים ומבטאים את היותם במקומות שונים ומרוחקים . האש והמים לא ידורו יחדיו. הגשמים הם מטאפורה ליצירתו ולכן ניתן להתייחס לשיר זה גם כשיר בעל יסודות ארס פואטיים אשר בו מביע המשורר את מקורות יצירתו.
מקורות השירה הם הסבל והכאב. במקרה זה אהבה נכזבת . סבל זה הוא המחיר אותו משלם המשורר על אומנותו. בסוף השיר מביע המשורר השלמה עם עזיבת האהובה, בזכותה הוא יצר.
יסוד זה ניתן לזהות גם בשירו " לא זכיתי באור מן ההפקר" בו מתאר הדובר את המחיר שתהליך היצירה גובה ואת מקורות יצירתו " ותחת פטיש צרותי הגדולות כי יתפוצץ לבבי , צור עזי", ..." ואנכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם".

לבדי - ביאליק

הרקע ההיסטורי

השיר נכתב על רקע תקופת ההשכלה המתפתחת במזרח אירופה במאה ה - 19. בתקופה זו מגיעה לשיאה תנועה חברתית המכונה "תנועת ההשכלה". תנועה זו עוררה בקרב היהודים באירופה תקוות לקבל הזדמנות שווה להשכלה, תעסוקה ומעמד חברתי. מציאות חדשה זו הביאה לידי קונפליקט את בני דורו של ביאליק. האם לעזוב את העולם הישן המסורתי על חשבון העולם החדש שהבטיח את ביטול המחיצות בינם לבין העמים האחרים. בעוד שהעולם הישן נסמך על בית המדרש והלימודים בחדר, העולם החדש הציע את לימודי המדע, הפילוסופיה, שפות אומנות ועוד. המעבר מאורח חיים אחד לאחר גרם לשבר, שכן יהודים רבים הצטרפו לתנועת ההשכלה, זנחו את מורשתם והתבוללו. מפגש זה בין העולמות ומורכבותו מביא ביאליק בשירו "לבדי".

התמונה המרכזית בשיר

התמונה המרכזית היא תמונה מטפורית של גוזל רך החוסה תחת כנפי השכינה. במהלך השיר תמונה זו מתפתחת עם התפתחותו של הגוזל המרגיש אט אט ששהייתו תחת כנפי השכינה הופכת לצרה ומעיקה. הוא מבקש לפרוח למחוזות אליהם פרחו כבר מזמן שאר הגוזלים - אל האור. ככל שהגוזל גדל ומתחזק כך נחלשת השכינה ומאבדת מנחיצותה.
האור – הוא מטפורי לתנועת ההשכלה. הגוזל – הוא המאמין האחרון שנותר בבית המדרש.
השכינה – מטפורית לעולם היהודי המסורתי אשר שימש כמחסה למאמיניו עד לעזיבתם.

בית א

בבית זה מציג את עצמו הדובר כיחידי שנשאר בבית המדרש בניגוד לכל האחרים שנטשו "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור,...ואני, גוזל רך נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה". כל היהודים נסחפו אחר העולם החיצון שמציע את ה"אור”(ההשכלה) ועזבו את בית המדרש.
נטישת הרב היא לטובת חיים הנראים מבטיחים יותר מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית.
בניגוד לכולם הגוזל (שהוא הדובר) נשאר תחת כנפי השכינה בגלל היותו עדיין צעיר, פגיע, וחלש " גוזל רך".
הביטוי "תחת כנפי השכינה" משמש בשתי משמעויות. במשמעות אחת יש לראות בשכינה כמגנה פיזית ונפשית על הדובר. אך במשמעות השנייה הביטוי רומז למוות, שכן ביטוי זה לקוח מתפילת יזכור – תפילת אזכרה לנשמת המת "המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים וכזוהר הרקיע מזהירים,” …שתי המשמעויות מבהירות את הרגשות המעורבים של הדובר כלפי הישארותו תחת כנפי השכינה.
המוטיב המרכזי בבית זה הוא מוטיב הבדידות. מוטיב זה יתפתח לאורך השיר כולו, הן בהקשר לגוזל והן בהקשר השכינה. בבית זה תחושת הבדידות היא של הגוזל שאומר: "נשתכחתי מלב".
מוטיב נוסף שניתן לזהות הוא מוטיב הכנף.הגוזל החוסה תחת כנפה של השכינה. בהמשך השיר נעקוב אחר התפתחותו של מוטיב זה.

בית ב

בבית זה פותח הדובר במילה "בדד”, אשר מובאת כאן פעמים, כדי להדגיש את תחושת הבדידות שחש הגוזל. הוא עדיין מתייחס לשכינה כזו המגנה עליו. אבל מעמדה של השכינה ירד שכן כוחה ירד "והשכינה אף היא כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה". הצד הימני שהוא סמל החוזק והעצמה מתערער בבית זה וכך גם מעמדה של השכינה. ברובד הסמלי ניתן לראות זאת כשבר המתחולל בעולם היהודי בתקופה זו. הדובר מודע להיחלשותה של השכינה ומעבר לחשש שלו שנשאר לבדו הוא מודע גם לחששותיה, שאף היא תישאר לבדה מיד כשהגוזל יתחזק דיו.
נראה כאילו החשש הוא מעזיבת בנה יחידה אשר נותר. ניתן להבחין בתשתית המקראית המשמשת את ביאליק בבית זה. כמו המקרה של אברהם אשר נדרש לקחת את בנו יחידו אשר אהב, כך גם השכינה מתבקשת לכאורה לוותר על בנה יחידה שנשאר מאחור. תשתית מקראית זו מחדדת את חששותיה של השכינה, שמא גם המאמין האחרון ינטוש אותה. דמותה של השכינה מוצגת בצורה מאד אנושית, כאם החרדה על עזיבת בנה. השימוש בהאנשה תורם ליצירת האמפתיה בקרב הקורא על כאבה של השכינה "חרד חרדה עלי, על בנה, על יחידה".
בהמשך לבית הקודם, ניתן להבחין במוטיב הבדידות. גם בבית זה מתאר הדובר את בדידותו "בדד, בדד נשארתי". אך נראה שהבדידות היא גם של השכינה כפי שממשיך המשפט בו פתח הדובר "והשכינה אף היא.....”.
מוטיב הכנף מתפתח בבית זה וכעת ניתן להבחין בשינוי שחל במעמדה של השכינה לפי כנף ימינה השבורה המסמלת את השבר בתוך העולם היהודי.

בית ג

בבית זה מתוארת השכינה כ"מגורשת מכל הזויות" אשר נדחקת בפינת סתר בבית המדרש.כעת היא חוסה בצל, והיא מוצגת בניגוד לעולם החדש המוצג באור. הגוזל עדיין חוסה איתה ומשתתף איתה בצרתה.
מוטיב הבדידות מתייחס כעת גם לגוזל וגם לשכינה. מודגשת יותר בדידותה של השכינה העזובה "ותתכס בצל, ואהי עמה יחד בצרה".

בית ד

בבית זה מוצגת כמיהתו של הגוזל לפרוח ולעזוב את השכינה " וכשכלה לבבי לחלון". המילה כלה מבהירה את רצונו העז של הדובר לעזוב. השהייה במחיצתה של של השכינה לא מספקת וגם הוא רוצה להצטרף לחבריו שעזבו ל"אור". צערה של השכינה מעוצב על ידי ההאנשה. היא כובשת ראשה על כתפו של הגוזל ודמעתה נוטפת... ההאנשה יוצרת אמפתיה כלפי השכינה הנעזבת והבודדה, בקרב הקורא.

בית ה

שוב מתוארת השכינה בצערה, היא מתרפקת ובוכה. יש כאן התעצמות הכאב והצער שכן הדמעה הופכת לבכי. היא מבכה על גורלה "כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם, ואיוותר לבדי, לבדי...”. כעת היא מנסה למנוע מהגוזל את עזיבתו ומנסה לסוכך עליו עם כנפה השבורה "שכה בכנפה השבורה בעדי". גם כאן משמשת ההאנשה לעיצוב כאבה של השכינה. כעת נראה שהבדידות היא בעיקר מנת חלקה שכן הגוזל נמצא רגע לפני עזיבתו. והכנף ? האם יש בכוחה לחסום את דרכו ולמנוע מהגוזל את עזיבתו? אנו רואים היפוך במשמעותם של המוטיבים שהובאו בתחילת השיר. הבדידות היא לא של הגוזל כעת אלא של השכינה. הכנף כבר אינה מקור הכוח. ובמקום הגוזל שביכה את גורלו ואמר "בדד, בדד נשארתי", אומרת כעת השכינה " ואיוותר לבדי לבדי".

בית ו

הבית האחרון הוא כעין סיום. אנו שומעים מרחוק את תפילה ובקשתה של השכינה הנשמעת כנראה עם מעופו של הגוזל שעזב. הקינה שלה עדיין מלווה אותו "שמעה אזני בבכיה החרישית ההיא ובדמעה ההיא הרותחת"- העזיבה הייתה אולי בלתי נמנעת אך ניכר שהיא מלווה ברגשות מעורבים אצל הדובר. ההספד של השכינה הוא על העולם הנחרב, ואבדן מאמיניה. היא מתוארת כאם אשר ננטשת על ידי ילדיה. גם כאן בעזרת ההאנשה מעוצב מצבה הקשה והכואב.
התשתית המקראית המשמשת כאן את ביאליק היא (מגילת "איכה"- נהוג לקרוא במגילה בערבו ובבוקרו של יום ט' באב) קינת ירמיהו על חורבן בית המקדש "איכה ישבה בדד עיר רבתי עם". בקינה זו הנשמעת על ידי הדובר עולה בכייה של השכינה אך גם עולים הדים מקינה עתיקה יותר. מטרתו של ביאליק לייצור זיקה עם ההיסטוריה של העם היהודי. עם אשר לא לומד מאירועי העבר, וכל פעם מחדש נוהה אחר הבטחות חדשות, שסביר להניח שיכזיבו, כשם שהכזיבו לאורך ההיסטוריה. הלקחים לא נלמדים.

לסיכום: בשיר מביע הדובר רגשות מעורבים לגבי פרשת הדרך בה הוא נמצא, וכמוהו המאמינים האחרים. הוא מבין ללב השכינה ומזדהה איתה אך יחד עם זאת ליבו נוהה אל העולם החדש הנראה מבטיח מבעד חלונו.
אמצעי עיצוב רבים שמשו לעיצוב הרעיונות בשיר, הם הובאו תוך כדי ניתוח השיר: מטיב הבדידות, מוטיב הכנף, האנשה,
תשתית מקראית.

הקיץ גוע - ביאליק

נושא השיר

בשיר מתוארת היעלמותו האיטית,”גוויעתו" של הקיץ ובוא הסתיו והחורף מיד אחריו. הקיץ העשיר והמפואר גווע על מרבד השלכת עם עזיבת החסידותאשר נודדות אל עולמות אחרים וחמים. העולם נראה כמתרוקן והאדם ניצב בבדידותו אל מול המרחב המתרוקן.לכן, השיר מצד אחד הוא שיר טבע המתאר את גסיסת הקיץ עם בוא החורף אך הוא גם שיר של הלך רוח. בהלך נפש זה ישנה תחושה של קץ, סוף, פרידה מתקופה רבת הוד אל החולין.השיר כולו עומד בסימן ההתרוקנות, הן של הטבע והן של תחושת הדובר.
(ברבות מיצירותיו משתמש ביאליק בתיאורי טבע כדי לתאר הלכי נפש, ולכן אין לראות את התמונות המובאות בשיר במשמעות אחת בלבד).

מבנה השיר:
השיר מורכב משלושה בתים שונים מאד זה מזה באווירתם ובחומרים שבהם.
כל בית חושף תמונה של עונה אחרת : בית א'-הקיץ, בית ב'- הסתיו, בית ג' – החורף.
נוצרת תחושה שתמונה רודפת תמונה, והזמן נע עם התחלפותה של כל תמונה. גם השימוש בוו' החיבור בין הבתים מוסיף לתחושה זו: "ומתרוקן הפרדס", "ומתיתם הלב".

בית א'

המסגרת התמונתית של הבית הראשון הוא העולם כולו.נותן תיאור מקיף של השמים והארץ. המבט חולף ומשוטט מאופק לאופק, מלמעלה "עבי הערבים" ולמטה "שלכת הגנים". התמונה הנוצרת היא של השמים והארץ שנושקים האחד לשני.
התמונה מתמקדת בתיאור השקיעה וגוויעת הקיץ. התיאור מסתיר בתוכו שני תיאורי זמן במקביל, סיומה של עונה "הקיץ גוע" וסיומו של יום "ערבים". הקיץ והיום מסתיימים כאחד.נוצרת תחושה של אובדן – אובדן של אור, חום, שמחה וחיים.
התמונה נצבעת בצבעי מלכות ופאר “הקיץ גוע מתוך זהב וכתם ומתוך הארגמן”. הצבע האדום משתלט על כל גווניו: השלכת האדומה המכסה את האדמה, השמים הנצבעים באדום לנוכח שקיעת השמש בסיומו של יום. הכפלת אזכורי הצבע יוצרת תחושה של גודש , עושר ושפע.
האווירה הנוצרת בבית זה דרמתית, הביטוי "מתבוססות בדמן" לקוח משדה סמנטי של מלחמה. נוצרת קונוטציה של תבוסה, קרב רווי דם , ומי שהפסיד כאן את המערכה הוא הקיץ. הטון מלאנכולי וגם חגיגי, מבטו של המתבונן מעניק לתמונת הנוף איכויות רגשיות של קינה והדר.
הבית בנוי ממשפט תחבירי אחד ארוך הגולש על פני שורות ואינו נעצר אלא בסיומו של הבית.המבנה משרת את תכנו של הבית המביא לפנינו תיאור של מרחב אין סופי העטוי באדרת מלכותית מפוארת בצבעי האדם והארגמן.

בית ב'

הבית השני מקושר לשני על ידי הנושא -התבוננות בתמונת המשתנה והמשך תהליך ההתרוקנות שהחל קודם. תמונת הבית עוקבת אחרי תיאור הזמן באופן כרונולוגי, והשימוש בוו' החיבור מחזקת רצף זה.
למרות הגורמים המקשרים בית זה שונה מקודמו הן בתמונת הנוף, בתיאור המרחב, התחביר והצבע השולטים בו.
המסגרת התמונתית של בית ב' מצומצמת וקונקרטית יותר. התיאור מוגבל לשטח מסוים, המבט מצטמצם לפרדס בלבד. הפרדס מתרוקן ותהליך ההתרוקנות מתעצם. ישנם "רק טילים יחידים וטילות יחידות". ההפרדה בין הטיילים שעוד נמצאים בחוץ, מופרדים אלו מאלו והפרדה זו מחוזקת גם על ידי הפסיחה בסוף הטור הראשון.
המרחב התרוקן גם משפע הצבע ונותרו כתמי צבע לבן שאותו מותירות החסידות במעופן וגם הוא תכף יעלם.
האווירה עגמומית שכן מבטם של המטיילים והן של הדובר "נוהה" בצער אחר מעופן של של שיירת החסידות האחרונה.המילה נוהה מקפלת בתוכה לא תיאור טבע אלא את הלך נפשו של הדובר. במילה גלום הגעגוע והכמיהה לעונה המסתלקת על כל משמעויותיה(ההתרוקנות של כל מה שהקיץ מייצג: חום, אור, הדר, מלכותיות, פאר, אהבה).
התחושה היא של בדידות- הכפלת המילה יחידים, יחידות מעצימה תחושה זו. גם המילה "אחרונה" תורמת חלקה בעיצוב האווירה הכללית של פרידה וגעגועים.
בית זה בנוי משני משפטים. האחד קצר ובו אמירה קונקרטית. ובמשפט השני ההרחבה לרעיון שהובא במשפט הפותח.

בית ג'

המסגרת התמונתית של בית זה הצטמצמה עוד יותר. היא מתארת את החדר הסגור, המוגף ומבט מוגבל על המתחולל בחוץ. החוץ חודר אל המרחב הפנימי ע"י קולות "יום סגריר יתדפק בדממה".
גם בית זה כקודמו פותח במשפט קצר וקונקרטי המחבר אותו עם קודמיו בעזרת וו' החיבור "ומתייתם הלב". היתמות היא מילה חזקה ונשאלת השאלה למה בוחר ביאליק דווקא במילה זו? מה גם שהיא מנותקת מתיאור טבע.( על כך נענה בהמשך)
הפתיחה הקצרה נמסרת בלשון הווה, והתיאור מפרט אותה בלשון עתיד. השאלות "בדקתם את נעליכם? טלאתם את אדרתכם? צאו הכינו תפוחי אדמה" מובילות אותנו אל תיאור יומיומי ופרוזאי. תיאור הפרידה מהפאר מתחלים לקראת ההליכה אל החולין. בואו של יום סגריר מאלץ את האנשים להתכונן לחורף. המעבר או הניגוד בין המפואר לפשוט ניכר גם בשפה הפרוזאית שבה בוחר ביאליק בבית זה. נעדרים כאן ציורי הלשון שקישטו את התיאורים בבית א'. השפה פשוטה וגם והמטלות קיומיות.גם האדרת היא אדרת העשויה טלאים ולא האדרת המפוארת שבה הארץ התקשט בתחילת השיר. הצבעים גם הם פשוטים, צבעי האפור והחום משתלטים על המרחב במקום צבעי הזהב והארגמן.
ועל מה היתמות?
על מותו של הקיץ- כמו בילדותו, כאשר הייתה פרידה מעולם הזוהר של הקיץ בגלל מות אביו בגיל חמש, אז נאלץ ביאליק להיפרד ממראות המרחבים הזהובים ולעבור לגור בבית סבו האפל והצר. לכך התווספו הלימודים בחדר וכך הרגיש ביאליק את אבדנו של גן העדן הפרטי שלו. הקיץ אצל ביאליק הוא מיוחד. הוא מתואר ברבות מיצירותיו, וב"ספיח" הוא אומר:

"בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים,
עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים.
מִשּׁוּט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ אֶל-מַיִם וְקָמָה
יוֹם אֶחָד עַלִּיזִים עַל פָּנַי עָבָרוּ,
וַיִּדְבַּק בִּי שְׂשׂוֹנָם וְנַפְשִׁי נֵחָמָה,
וְעֵינַי רִאשׁוֹנָה כַּיֶּלֶד נָהָרוּ.בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים,
עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים.
מִשּׁוּט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ אֶל-מַיִם וְקָמָה
יוֹם אֶחָד עַלִּיזִים עַל פָּנַי עָבָרוּ,
וַיִּדְבַּק בִּי שְׂשׂוֹנָם וְנַפְשִׁי נֵחָמָה,
וְעֵינַי רִאשׁוֹנָה כַּיֶּלֶד נָהָרוּ."

אם כן, הקיץ עבור ביאליק הוא מוקד כיסופיו, עולם חופשי ומאושר, עולם מתוקן שלם ואמיתי ממנו הוגלה בילדותו.


אמצעי עיצוב

ציורי לשון – בשיר קיימים שני רבדים לשוניים. בשני הבתים הראשונים שימוש בשפה גבוה ובבית האחרון שפה פרוזאית וימיומית.הפער בין משלבי הלשון יוצר את הדרמה והמעבר לכאורה מקודש לחול. הקיץ המלכותי מתואר על ידי האנשתו "הקיץ גוע". הדרמה גוברת על ידי המטפורה "מתבוססות בדמן".

מבנה מדורג – כל בית מתאר תמונה אחרת בתהליך הטבעי של חילופי העונות. מעברים אלה מודגשים על ידי השימוש בוו החיבור בתחילתן של כל בית. השיר מתחיל בתיאור רחב ומצטמצם לכדי נקודה אחת בסיום השיר, המראה המשתקף מחלון הבית ובתחושת הלב.