נושא השיר
בשיר מתוארת היעלמותו האיטית,”גוויעתו" של הקיץ ובוא הסתיו והחורף מיד אחריו. הקיץ העשיר והמפואר גווע על מרבד השלכת עם עזיבת החסידותאשר נודדות אל עולמות אחרים וחמים. העולם נראה כמתרוקן והאדם ניצב בבדידותו אל מול המרחב המתרוקן.לכן, השיר מצד אחד הוא שיר טבע המתאר את גסיסת הקיץ עם בוא החורף אך הוא גם שיר של הלך רוח. בהלך נפש זה ישנה תחושה של קץ, סוף, פרידה מתקופה רבת הוד אל החולין.השיר כולו עומד בסימן ההתרוקנות, הן של הטבע והן של תחושת הדובר.
(ברבות מיצירותיו משתמש ביאליק בתיאורי טבע כדי לתאר הלכי נפש, ולכן אין לראות את התמונות המובאות בשיר במשמעות אחת בלבד).
מבנה השיר:
השיר מורכב משלושה בתים שונים מאד זה מזה באווירתם ובחומרים שבהם.
כל בית חושף תמונה של עונה אחרת : בית א'-הקיץ, בית ב'- הסתיו, בית ג' – החורף.
נוצרת תחושה שתמונה רודפת תמונה, והזמן נע עם התחלפותה של כל תמונה. גם השימוש בוו' החיבור בין הבתים מוסיף לתחושה זו: "ומתרוקן הפרדס", "ומתיתם הלב".
בית א'
המסגרת התמונתית של הבית הראשון הוא העולם כולו.נותן תיאור מקיף של השמים והארץ. המבט חולף ומשוטט מאופק לאופק, מלמעלה "עבי הערבים" ולמטה "שלכת הגנים". התמונה הנוצרת היא של השמים והארץ שנושקים האחד לשני.
התמונה מתמקדת בתיאור השקיעה וגוויעת הקיץ. התיאור מסתיר בתוכו שני תיאורי זמן במקביל, סיומה של עונה "הקיץ גוע" וסיומו של יום "ערבים". הקיץ והיום מסתיימים כאחד.נוצרת תחושה של אובדן – אובדן של אור, חום, שמחה וחיים.
התמונה נצבעת בצבעי מלכות ופאר “הקיץ גוע מתוך זהב וכתם ומתוך הארגמן”. הצבע האדום משתלט על כל גווניו: השלכת האדומה המכסה את האדמה, השמים הנצבעים באדום לנוכח שקיעת השמש בסיומו של יום. הכפלת אזכורי הצבע יוצרת תחושה של גודש , עושר ושפע.
האווירה הנוצרת בבית זה דרמתית, הביטוי "מתבוססות בדמן" לקוח משדה סמנטי של מלחמה. נוצרת קונוטציה של תבוסה, קרב רווי דם , ומי שהפסיד כאן את המערכה הוא הקיץ. הטון מלאנכולי וגם חגיגי, מבטו של המתבונן מעניק לתמונת הנוף איכויות רגשיות של קינה והדר.
הבית בנוי ממשפט תחבירי אחד ארוך הגולש על פני שורות ואינו נעצר אלא בסיומו של הבית.המבנה משרת את תכנו של הבית המביא לפנינו תיאור של מרחב אין סופי העטוי באדרת מלכותית מפוארת בצבעי האדם והארגמן.
בית ב'
הבית השני מקושר לשני על ידי הנושא -התבוננות בתמונת המשתנה והמשך תהליך ההתרוקנות שהחל קודם. תמונת הבית עוקבת אחרי תיאור הזמן באופן כרונולוגי, והשימוש בוו' החיבור מחזקת רצף זה.
למרות הגורמים המקשרים בית זה שונה מקודמו הן בתמונת הנוף, בתיאור המרחב, התחביר והצבע השולטים בו.
המסגרת התמונתית של בית ב' מצומצמת וקונקרטית יותר. התיאור מוגבל לשטח מסוים, המבט מצטמצם לפרדס בלבד. הפרדס מתרוקן ותהליך ההתרוקנות מתעצם. ישנם "רק טילים יחידים וטילות יחידות". ההפרדה בין הטיילים שעוד נמצאים בחוץ, מופרדים אלו מאלו והפרדה זו מחוזקת גם על ידי הפסיחה בסוף הטור הראשון.
המרחב התרוקן גם משפע הצבע ונותרו כתמי צבע לבן שאותו מותירות החסידות במעופן וגם הוא תכף יעלם.
האווירה עגמומית שכן מבטם של המטיילים והן של הדובר "נוהה" בצער אחר מעופן של של שיירת החסידות האחרונה.המילה נוהה מקפלת בתוכה לא תיאור טבע אלא את הלך נפשו של הדובר. במילה גלום הגעגוע והכמיהה לעונה המסתלקת על כל משמעויותיה(ההתרוקנות של כל מה שהקיץ מייצג: חום, אור, הדר, מלכותיות, פאר, אהבה).
התחושה היא של בדידות- הכפלת המילה יחידים, יחידות מעצימה תחושה זו. גם המילה "אחרונה" תורמת חלקה בעיצוב האווירה הכללית של פרידה וגעגועים.
בית זה בנוי משני משפטים. האחד קצר ובו אמירה קונקרטית. ובמשפט השני ההרחבה לרעיון שהובא במשפט הפותח.
בית ג'
המסגרת התמונתית של בית זה הצטמצמה עוד יותר. היא מתארת את החדר הסגור, המוגף ומבט מוגבל על המתחולל בחוץ. החוץ חודר אל המרחב הפנימי ע"י קולות "יום סגריר יתדפק בדממה".
גם בית זה כקודמו פותח במשפט קצר וקונקרטי המחבר אותו עם קודמיו בעזרת וו' החיבור "ומתייתם הלב". היתמות היא מילה חזקה ונשאלת השאלה למה בוחר ביאליק דווקא במילה זו? מה גם שהיא מנותקת מתיאור טבע.( על כך נענה בהמשך)
הפתיחה הקצרה נמסרת בלשון הווה, והתיאור מפרט אותה בלשון עתיד. השאלות "בדקתם את נעליכם? טלאתם את אדרתכם? צאו הכינו תפוחי אדמה" מובילות אותנו אל תיאור יומיומי ופרוזאי. תיאור הפרידה מהפאר מתחלים לקראת ההליכה אל החולין. בואו של יום סגריר מאלץ את האנשים להתכונן לחורף. המעבר או הניגוד בין המפואר לפשוט ניכר גם בשפה הפרוזאית שבה בוחר ביאליק בבית זה. נעדרים כאן ציורי הלשון שקישטו את התיאורים בבית א'. השפה פשוטה וגם והמטלות קיומיות.גם האדרת היא אדרת העשויה טלאים ולא האדרת המפוארת שבה הארץ התקשט בתחילת השיר. הצבעים גם הם פשוטים, צבעי האפור והחום משתלטים על המרחב במקום צבעי הזהב והארגמן.
ועל מה היתמות?
על מותו של הקיץ- כמו בילדותו, כאשר הייתה פרידה מעולם הזוהר של הקיץ בגלל מות אביו בגיל חמש, אז נאלץ ביאליק להיפרד ממראות המרחבים הזהובים ולעבור לגור בבית סבו האפל והצר. לכך התווספו הלימודים בחדר וכך הרגיש ביאליק את אבדנו של גן העדן הפרטי שלו. הקיץ אצל ביאליק הוא מיוחד. הוא מתואר ברבות מיצירותיו, וב"ספיח" הוא אומר:
"בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים,
עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים.
מִשּׁוּט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ אֶל-מַיִם וְקָמָה
יוֹם אֶחָד עַלִּיזִים עַל פָּנַי עָבָרוּ,
וַיִּדְבַּק בִּי שְׂשׂוֹנָם וְנַפְשִׁי נֵחָמָה,
וְעֵינַי רִאשׁוֹנָה כַּיֶּלֶד נָהָרוּ.בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים,
עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים.
מִשּׁוּט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ אֶל-מַיִם וְקָמָה
יוֹם אֶחָד עַלִּיזִים עַל פָּנַי עָבָרוּ,
וַיִּדְבַּק בִּי שְׂשׂוֹנָם וְנַפְשִׁי נֵחָמָה,
וְעֵינַי רִאשׁוֹנָה כַּיֶּלֶד נָהָרוּ."
אם כן, הקיץ עבור ביאליק הוא מוקד כיסופיו, עולם חופשי ומאושר, עולם מתוקן שלם ואמיתי ממנו הוגלה בילדותו.
אמצעי עיצוב
ציורי לשון – בשיר קיימים שני רבדים לשוניים. בשני הבתים הראשונים שימוש בשפה גבוה ובבית האחרון שפה פרוזאית וימיומית.הפער בין משלבי הלשון יוצר את הדרמה והמעבר לכאורה מקודש לחול. הקיץ המלכותי מתואר על ידי האנשתו "הקיץ גוע". הדרמה גוברת על ידי המטפורה "מתבוססות בדמן".
מבנה מדורג – כל בית מתאר תמונה אחרת בתהליך הטבעי של חילופי העונות. מעברים אלה מודגשים על ידי השימוש בוו החיבור בתחילתן של כל בית. השיר מתחיל בתיאור רחב ומצטמצם לכדי נקודה אחת בסיום השיר, המראה המשתקף מחלון הבית ובתחושת הלב.
בשיר מתוארת היעלמותו האיטית,”גוויעתו" של הקיץ ובוא הסתיו והחורף מיד אחריו. הקיץ העשיר והמפואר גווע על מרבד השלכת עם עזיבת החסידותאשר נודדות אל עולמות אחרים וחמים. העולם נראה כמתרוקן והאדם ניצב בבדידותו אל מול המרחב המתרוקן.לכן, השיר מצד אחד הוא שיר טבע המתאר את גסיסת הקיץ עם בוא החורף אך הוא גם שיר של הלך רוח. בהלך נפש זה ישנה תחושה של קץ, סוף, פרידה מתקופה רבת הוד אל החולין.השיר כולו עומד בסימן ההתרוקנות, הן של הטבע והן של תחושת הדובר.
(ברבות מיצירותיו משתמש ביאליק בתיאורי טבע כדי לתאר הלכי נפש, ולכן אין לראות את התמונות המובאות בשיר במשמעות אחת בלבד).
מבנה השיר:
השיר מורכב משלושה בתים שונים מאד זה מזה באווירתם ובחומרים שבהם.
כל בית חושף תמונה של עונה אחרת : בית א'-הקיץ, בית ב'- הסתיו, בית ג' – החורף.
נוצרת תחושה שתמונה רודפת תמונה, והזמן נע עם התחלפותה של כל תמונה. גם השימוש בוו' החיבור בין הבתים מוסיף לתחושה זו: "ומתרוקן הפרדס", "ומתיתם הלב".
בית א'
המסגרת התמונתית של הבית הראשון הוא העולם כולו.נותן תיאור מקיף של השמים והארץ. המבט חולף ומשוטט מאופק לאופק, מלמעלה "עבי הערבים" ולמטה "שלכת הגנים". התמונה הנוצרת היא של השמים והארץ שנושקים האחד לשני.
התמונה מתמקדת בתיאור השקיעה וגוויעת הקיץ. התיאור מסתיר בתוכו שני תיאורי זמן במקביל, סיומה של עונה "הקיץ גוע" וסיומו של יום "ערבים". הקיץ והיום מסתיימים כאחד.נוצרת תחושה של אובדן – אובדן של אור, חום, שמחה וחיים.
התמונה נצבעת בצבעי מלכות ופאר “הקיץ גוע מתוך זהב וכתם ומתוך הארגמן”. הצבע האדום משתלט על כל גווניו: השלכת האדומה המכסה את האדמה, השמים הנצבעים באדום לנוכח שקיעת השמש בסיומו של יום. הכפלת אזכורי הצבע יוצרת תחושה של גודש , עושר ושפע.
האווירה הנוצרת בבית זה דרמתית, הביטוי "מתבוססות בדמן" לקוח משדה סמנטי של מלחמה. נוצרת קונוטציה של תבוסה, קרב רווי דם , ומי שהפסיד כאן את המערכה הוא הקיץ. הטון מלאנכולי וגם חגיגי, מבטו של המתבונן מעניק לתמונת הנוף איכויות רגשיות של קינה והדר.
הבית בנוי ממשפט תחבירי אחד ארוך הגולש על פני שורות ואינו נעצר אלא בסיומו של הבית.המבנה משרת את תכנו של הבית המביא לפנינו תיאור של מרחב אין סופי העטוי באדרת מלכותית מפוארת בצבעי האדם והארגמן.
בית ב'
הבית השני מקושר לשני על ידי הנושא -התבוננות בתמונת המשתנה והמשך תהליך ההתרוקנות שהחל קודם. תמונת הבית עוקבת אחרי תיאור הזמן באופן כרונולוגי, והשימוש בוו' החיבור מחזקת רצף זה.
למרות הגורמים המקשרים בית זה שונה מקודמו הן בתמונת הנוף, בתיאור המרחב, התחביר והצבע השולטים בו.
המסגרת התמונתית של בית ב' מצומצמת וקונקרטית יותר. התיאור מוגבל לשטח מסוים, המבט מצטמצם לפרדס בלבד. הפרדס מתרוקן ותהליך ההתרוקנות מתעצם. ישנם "רק טילים יחידים וטילות יחידות". ההפרדה בין הטיילים שעוד נמצאים בחוץ, מופרדים אלו מאלו והפרדה זו מחוזקת גם על ידי הפסיחה בסוף הטור הראשון.
המרחב התרוקן גם משפע הצבע ונותרו כתמי צבע לבן שאותו מותירות החסידות במעופן וגם הוא תכף יעלם.
האווירה עגמומית שכן מבטם של המטיילים והן של הדובר "נוהה" בצער אחר מעופן של של שיירת החסידות האחרונה.המילה נוהה מקפלת בתוכה לא תיאור טבע אלא את הלך נפשו של הדובר. במילה גלום הגעגוע והכמיהה לעונה המסתלקת על כל משמעויותיה(ההתרוקנות של כל מה שהקיץ מייצג: חום, אור, הדר, מלכותיות, פאר, אהבה).
התחושה היא של בדידות- הכפלת המילה יחידים, יחידות מעצימה תחושה זו. גם המילה "אחרונה" תורמת חלקה בעיצוב האווירה הכללית של פרידה וגעגועים.
בית זה בנוי משני משפטים. האחד קצר ובו אמירה קונקרטית. ובמשפט השני ההרחבה לרעיון שהובא במשפט הפותח.
בית ג'
המסגרת התמונתית של בית זה הצטמצמה עוד יותר. היא מתארת את החדר הסגור, המוגף ומבט מוגבל על המתחולל בחוץ. החוץ חודר אל המרחב הפנימי ע"י קולות "יום סגריר יתדפק בדממה".
גם בית זה כקודמו פותח במשפט קצר וקונקרטי המחבר אותו עם קודמיו בעזרת וו' החיבור "ומתייתם הלב". היתמות היא מילה חזקה ונשאלת השאלה למה בוחר ביאליק דווקא במילה זו? מה גם שהיא מנותקת מתיאור טבע.( על כך נענה בהמשך)
הפתיחה הקצרה נמסרת בלשון הווה, והתיאור מפרט אותה בלשון עתיד. השאלות "בדקתם את נעליכם? טלאתם את אדרתכם? צאו הכינו תפוחי אדמה" מובילות אותנו אל תיאור יומיומי ופרוזאי. תיאור הפרידה מהפאר מתחלים לקראת ההליכה אל החולין. בואו של יום סגריר מאלץ את האנשים להתכונן לחורף. המעבר או הניגוד בין המפואר לפשוט ניכר גם בשפה הפרוזאית שבה בוחר ביאליק בבית זה. נעדרים כאן ציורי הלשון שקישטו את התיאורים בבית א'. השפה פשוטה וגם והמטלות קיומיות.גם האדרת היא אדרת העשויה טלאים ולא האדרת המפוארת שבה הארץ התקשט בתחילת השיר. הצבעים גם הם פשוטים, צבעי האפור והחום משתלטים על המרחב במקום צבעי הזהב והארגמן.
ועל מה היתמות?
על מותו של הקיץ- כמו בילדותו, כאשר הייתה פרידה מעולם הזוהר של הקיץ בגלל מות אביו בגיל חמש, אז נאלץ ביאליק להיפרד ממראות המרחבים הזהובים ולעבור לגור בבית סבו האפל והצר. לכך התווספו הלימודים בחדר וכך הרגיש ביאליק את אבדנו של גן העדן הפרטי שלו. הקיץ אצל ביאליק הוא מיוחד. הוא מתואר ברבות מיצירותיו, וב"ספיח" הוא אומר:
"בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים,
עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים.
מִשּׁוּט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ אֶל-מַיִם וְקָמָה
יוֹם אֶחָד עַלִּיזִים עַל פָּנַי עָבָרוּ,
וַיִּדְבַּק בִּי שְׂשׂוֹנָם וְנַפְשִׁי נֵחָמָה,
וְעֵינַי רִאשׁוֹנָה כַּיֶּלֶד נָהָרוּ.בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים,
עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים.
מִשּׁוּט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ אֶל-מַיִם וְקָמָה
יוֹם אֶחָד עַלִּיזִים עַל פָּנַי עָבָרוּ,
וַיִּדְבַּק בִּי שְׂשׂוֹנָם וְנַפְשִׁי נֵחָמָה,
וְעֵינַי רִאשׁוֹנָה כַּיֶּלֶד נָהָרוּ."
אם כן, הקיץ עבור ביאליק הוא מוקד כיסופיו, עולם חופשי ומאושר, עולם מתוקן שלם ואמיתי ממנו הוגלה בילדותו.
אמצעי עיצוב
ציורי לשון – בשיר קיימים שני רבדים לשוניים. בשני הבתים הראשונים שימוש בשפה גבוה ובבית האחרון שפה פרוזאית וימיומית.הפער בין משלבי הלשון יוצר את הדרמה והמעבר לכאורה מקודש לחול. הקיץ המלכותי מתואר על ידי האנשתו "הקיץ גוע". הדרמה גוברת על ידי המטפורה "מתבוססות בדמן".
מבנה מדורג – כל בית מתאר תמונה אחרת בתהליך הטבעי של חילופי העונות. מעברים אלה מודגשים על ידי השימוש בוו החיבור בתחילתן של כל בית. השיר מתחיל בתיאור רחב ומצטמצם לכדי נקודה אחת בסיום השיר, המראה המשתקף מחלון הבית ובתחושת הלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה