שני יסודות - זלדה

שני יסודות / זלדה

זלדה שניאורסון (1914-1984), יקאטרינוסלב, רוסיה. שנת עלייה: 1925.
משפחה דתית. חינוך חסידי.

קיימים בשיר שני יסודות מנוגדים: הלהבה והברוש.
מדובר במטונימיות לשני היסודות, שכן הלהבה מייצגת את יסוד האש, ואילו הברוש – את יסוד האדמה.
מה מאפיין את יסוד האש?
חום, בערה, תנועה, התפרצות, חוסר גבולות, אור, הארה, ויטליות.
מה מאפיין את יסוד האדמה?
סטטיות, קיבעון, ביטחון, עוגן, שורשיות, רוגע.
איך הלהבה רואה את הברוש? מה ההבחנה שהיא עושה?
הלהבה רואה את הברוש באופן מאוד ברור ומובחן: מה שהוא כן ומה שהוא לא.
לטענתה, הברוש עוטה גאון = גאוותן ושאנן = אדיש.
ומה אין בו לדעתה? אין בו טרוף, אין בו רוחניות, אין בו דמיון ואין בו חרות.
מהי הנימה שבה נאמרים הדברים, שבה נעשית ההבחנה?
ביקורתית, שיפוטית, מחאתית. הלהבה יוצרת הבחנה מאוד ברורה בין "יש" ל"אין", בין "חיובי" ל"שלילי". בין "מה שצריך" לבין "איך שהדברים באמת", כהבנתה.
מה משותף לתכונות שהיא אינה רואה בברוש? מה משותף לטרוף, לרוחניות, לדמיון ולחירות?
האם מדובר בערכים חיוביים? מדוע?
מדובר בערכים שמאפשרים לפרוץ, לצאת מגבולות, לצאת ממסגרות, ספונטניות.
איך היא רואה את הגאווה שהיא מעניקה לברוש?
"עתיקה וקודרת".
עתיקה – כלומר ישנה, מקובעת, לא רלוונטית.
קודרת - קרה, אפלה. כל מה שמנוגד ללהבה.
אין היא רואה את התכונות הללו כחיוביות: אולי שלווה, רוגע, יציבות, ביטחון, שורשיות.

"לו יכלתי...בטל" – מה מייצג הממסד?
חוקים, סדר, גבולות, היעדר פשרה. ערכים הפוכים מטירוף, מדמיון, מחירות ומרוחניות. מבחינתה, החיים חסרי ניצוץ. ואולם, נשאלת השאלה: האם מה שמייצג הממסד שלילי בהכרח? האם סדר הוא שלילי? האם חוקיות? האם ביטחון ויציבות בהכרח שליליים?

מהו ה"ממסד" בשיר הזה?
תקופות השנה.
"תקופות השנה" מהוות את המחזוריות של הטבע. לטענתה, הברוש תלוי בתקופות השנה וכן בגורמי טבע כאדמה, כאוויר, כשמש, כמטר וכטל, אולם דווקא הברוש הוא עץ רב-שנתי ואינו תלוי בתקופות השנה. ובהנחה שהוא אכן תלוי בגורמים הללו – מדוע מדובר ב"תלות ארורה"? מדוע התלות במשהו/במישהו מייצרת תחושה רעה? "תלות" פירושה גם קשר, משמעת, אינטראקציה.
בניגוד ללהבה שאומרת, הברוש שותק. בניגוד אליה, אין לו צורך להחצין, אבל אין הדבר אומר, כמובן, שמה שאולי מכיל אותה אינו מכיל גם אותו. הוא יודע שיש בו טרוף, חרות, דמיון ורוחניות. יש לשים לב לכך שסדר הערכים הללו שונה. אולי כי סדר העדיפויות שלו שונה (ייתכן שהרוחניות חשובה יותר ללהבה, ואילו בשביל הברוש דווקא החרות חשובה יותר, ואכן העובדה שאין לו צורך להחצין את תכונותיו מעידה על חירותו). האיכויות הללו מצויות בגורמים או באנשים באופן שמתאים להם יותר: יש מי שהחירות חשובה לו יותר, יש מי שהרוחניות. אולי זו הסיבה שאין היא מזהה אצלו את אותן האיכויות. ואולם, בעבור שניהם הטירוף מצוי בראש סדר העדיפויות – רמז לכך שניתן לפרוץ בשתי דרכים: באקסטטיות – כמו הלהבה, ובפריצה ישרה לשמים – כמו הברוש.

השיר מלא ניגודים: אש ואדמה, דיבור ושתיקה, ממסד ודמיון, גבולות ופריצת גבולות, חום וקור, אולי יסוד גברי מול יסוד נשי (היפוך הקונבנציה התרבותית בין ה"גברי" ל"נשי": בדרך-כלל הגבר הוא הצייד, חסר הגבולות, הפורץ המעז, החופשי, ואילו האישה מסמלת את הביטחון, הקבע, הגבולות, האדמה. כאן התפקידים מתהפכים). הלהבה היא חסרת יציבות, צבעיה חמים, ואילו הברוש יציב, קווי המתאר שלו דקים, צבעו אחר. אולם דווקא מתוך אי השוויון נוצר איזשהו דמיון.
הלהבה – בסיום השיר היא כבר שלהבת – רואה את העולם באופן דיכוטומי (חצוי, מחולק לשניים): מה שיש ומה שאין. שחור ולבן. אולם השיר דווקא מערער על הדיכוטומיה הזו. הדיון שהוא מעלה הוא על גוונים: ישנן דרכים שונות למבע; לא כל מה שנראה בחוץ קיים באמת ולא כל מה שקיים באמת נראה כלפי חוץ. הברוש יכול להיות מאופק ושתקן, אך גם בעל חרות, דמיון או רוחניות. על-ידי אותה שלהבת תזזיתית הוא ייתפס כאדיש, כגאוותן, כמנוכר, אולם דווקא היא זו שרואה את העולם בגבולות מאוד ברורים: יש בך או אין בך את זה; אם אתה כך, אתה וודאי לא כך (ייתכן שזה מה שמכעיס אותה כל-כך ומה שגורם לה להשתולל: כל מה שיש בה מייד מופגן החוצה, מה שיש הוא מה שרואים, והיא אכן אומרת: "כאשר אני רואה". אולי משום-כך אין טעם להסביר לה). נראה שלברוש יש לא רק יכולת איפוק, אלא גם ראייה מגוונת יותר, בוגרת יותר, יכולת לשתוק. הוא יודע שיש בו, אבל השלהבת לא תבין ולא תאמין. אין לה היכולת – לא מבחינה שכלית ולא מבחינה רגשית.
יש לשים לב לכך, שדווקא בעבור הלהבה החיים נוראים, ואילו הברוש, שקשור גם לממסד, פחות תזזיתי ממנה. אדרבה, אם הממסד נורא כל-כך מדוע אין היא שורפת אותו? אולי כי יש לה גבולות: הלא אין חרות בלא גבולות, אין טרוף בלא שפיות, אין דמיון בלא מציאות ולא רוחניות בלא גשמיות. אם העולם היה בנוי בלא מציאות, בלא גבולות ובלא שפיות, הרי לא היה צורך בטירוף, בחירות או בדמיון. כלומר, השיר מערער גם על ההבחנה הזו. בדרך-כלל באנשים מורכבים יש מזה ומזה. איננו רק שלהבות או רק ברושים. החיים אינם מתנהלים על-פי תפיסת עולמה הנחרצת של השלהבת. דווקא היא זו שרואה את העולם ב"קוביות". בקטגוריות.

ייתכן שהמשפט האחרון בשיר נמסר על-ידי הדובר השירי או על-ידי הברוש עצמו:
אם על-ידי הדובר השירי – הרי שהוא נוקט עמדה.
אם על-ידי הברוש עצמו – נראה שהוא באמת גאוותן. אולם הוא משאיר אפשרות להידברות: הוא מכיר אותה היטב, מודע לחולשותיה, אין לו צורך להמשיך "להתנצח" אתה. בניגוד אליה, הוא מקבל אותה כפי שהיא.

אמצעים אמנותיים
השיר נמסר בשלושה משפטים:
1.האופן שבו הלהבה רואה את הברוש.
2.מה היתה עושה אילו.
3.ההבנה של הברוש.
הלהבה, כמו הלהבה, משתלטת על השיר. כמותית, היא מכילה בו יותר שורות (לדבר על עיצוב אסתטי של יצירות ספרות – כיצד הצורה משרתת את התוכן).
אנפורות:
"כמה" – מדגישה את ההתרסה שלה, את המחאה שלה
"בלי שמץ של" – בלי בכלל. אין לו קצה של רוחניות, או של טירוף. הדגשה על ההיעדר שלו בעיניה, אבל בעיקר על תפיסת העולם הקיצונית שלה.
"יש בו" – למרות ההצהרות המפורשות של הלהבה, ניכר דווקא שבברוש יש הרבה מאוד. השיר מסתיים עם ההכלה הגדולה. עם התוכן של הברוש.
פסיחות:
"החיים / הנוראים"
"הייתי שורפת / את הממסד"
יש קשר בין הפסיחות: היא היתה אולי שורפת את החיים בגלל הממסד הנורא. הנוראיות של החיים משולה לממסד. מבחינה צורנית, הפסיחה מעידה תמיד על מצב רגשי. כאן המצב הרגשי הוא אקסטטי. ניתן לראות את התזזיתיות, את חוסר האחידות בשורות של הלהבה. אצל הברוש השורות מסודרות ואין פסיחות.

טופז אילה, פלס דלית

סיפור אהבה - אפלפלד

סיפור אהבה / אהרון אפלפלד

פתיחה (עד "הנה").
כיצד מתגלם כאן סיפור האהבה בין בני הזוג?
יש קשר זוגי בין השניים: כבוד (אינו רוצה להפריע מנוחתה), פרנסה מצדו, ניהול משק הבית מצדה (דואגת שיהיה יפה), שיחות.
אבל –
יש לשים לב שהמספר (כל-יודע) מרבה לתאר את העולם הנפרד שלהם יותר מאשר את עולמם יחד.
כבר בפסקה הראשונה, ניכר כי עולם העסקים של קובה תופש מקום מרכזי בחייו, הרבה יותר מאשר נישואיו. למשל?
"בינואר נשא את רוזה לאישה. למחרת נחפז לצאת לעסקיו". – הוא לא השתהה במקום הרומנטי, בקשר החדש עם כלתו הטרייה. אפילו לא ציין כמה ימי "ירח דבש". תחת זאת, עסקיו היו כל עולמו. הם הסבו לו קורת רוח. גם כשהיה חוזר הביתה בערב מאוחר נשאר רכון על ניירותיו.
עיקר עשייתה של רוזה הוא התקנת הבית. ואולם, אין מדובר בבית שוקק חיים. מה שמאפיין אותו הוא "דממה", שנוסף לה עוד "שקט גדוש" (לשים לב, פסקה של שלוש שורות, כמה שקט יש). הבית נקי מאוד. הניקיון מבהיק מהחדרים. למעשה, מדובר בבית נקי מדי. מתי הניקיון מבהיק מהחדרים? כשאין חיים בבית. מתי המרבדים סופגים את הקולות? כשאין אנשים שיספגו אותם. רוזה משתדלת לייפות את הבית, אבל גם ניסיונה זה נכשל, שכן הוילאות כבדים והחום הכהה שולט – כל אלה מהווים תפאורה קודרת לחייהם של בני הזוג.
זאת ועוד, אם החיים של קובה הם עסקיו בעולם הגדול, הרי החיים של רוזה מגולמים בחלומות ובזיכרונות מבית ילדותה. החלומות אינם מרפים מרוזה ומעסיקים אותה גם בשעות הערות. אין אנו יודעים מה מעלים החלומות, אך ניכר שמדובר בחלומות טורדניים, כשרוזה מנסה להתעלם מהם ("החלומות שווא ידברו"). למעשה, גם את החלומות היא מנסה לתקן, כמו את הבית כולו (ביהדות "תיקון חלום", משמעו מניעת גזרה, אם איננו מתעסקים בחלום). ואולם, אנחנו הקוראים יודעים, כי החלומות – תפקידם להעלות תובנה אמתית על חיינו, כזו שפעמים רבות, אנחנו מנסים להדחיק בחי היומיום.

כאשר מתקיימים דיאלוגים בין בני הזוג הם דלים ומצומצמים. הם חושפים עולם רגשי חסכני ומקומץ. בפירוש נאמר: "פזרן היה בממונו וקמצן באהבה". דוגמה מובהקת לכך היא הפצרתו של קובה באשתו לקנות ככל העולה על רוחה – פיצוי חומרי על חסך רגשי ועל העדרם של גילויי חיבה בין השניים. גם כאשר מתקיים דיאלוג – הוא אינו חושף אלא את הנתק בין בני הזוג: כשהוא מתאר את עולם העסקים שבחוץ (שלו הוא מייחס הבטחה, נועזות והתלהבות, ולא לחיי נישואיו), היא מתנתקת ורואה את הכפר שממנו באה. כלומר, גם ברגעי השיתוף, כל אחד מהם שקוע בעולמו שלו.

כיצד ניתן להבין את כותרת הסיפור לאחר קריאת הפתיחה?
כותרת אירונית. הרי הזוגיות נעדרת גילויי אהבה.
כבר משפט הפתיחה בסיפור מגלם את התחושה של דבר מה שנידון מלכתחילה לכישלון,
על-אף שמדובר בזוג טרי.
כמו ביצירות אחרות של אפלפלד, גם כאן ניתן לראות דמויות מסורסות, גיבורים תלושים, מנותקים מעולמם הרגשי, חסרי ארוס. אכן, הפואטיקה הייחודית של אפלפלד מינימליסטית, מאופקת ושתקנית, בין השאר כפועל יוצא של גילום חוויה חסרה וריקה.
בדרך-כלל בפתיחתו של סיפור קצר אנחנו מתוודעים לציוני זמן ומקום. כאן אין ציונים כאלה – מה שמגביר את תחושת הניתוק והתלישות אצל הקוראים.


בכל פתיחה של סיפור קצר, יש לזהות את הגרעין העלילתי או את הבעיה שעולה ושעתידה להיפתר בדרך כלשהי. הציר העלילתי של הסיפור הזה נע במאבק בין ארוס (כוחות החיים, התשוקה, היצרים) לתאנטוס (כיסופי המוות, השפל, השקט, המועקה, הבדידות בקשר, הנפרדות).

עד "אין למנוע זו ממנה".
"והנה באו ימי מבחן" – על אילו ימי מבחן מדובר? על מה מעידים בדרך-כלל ימי מבחן?
על עתות משבר. משהו קורה בבית שמצריך התגייסות אחרת של בני הזוג: רוזה נקעה רגלה.

יש לשים לב לטכניקה הסיפורית של אפלפלד, שבה הוא מעלה כיוון עלילתי מסוים, ותחתיו מפרט תחושה פנימית או אפיזודה אחרת, לעתים הפוכה. למשל: "רוזה נקעה רגלה. ואז החלו ימי האושר הקצרים". (דוגמה נוספת: "בינואר נשא את רוזה לאישה. למחרת נחפז לצאת לעסקיו").

ולענייננו, מעז יצא מתוק. המשבר הזה הוביל לימי אושר בבית רוזה וקובה. משבר עשוי להפריד בין בני זוג או לחבר ביניהם. דווקא בני הזוג הזה, שחסרים גילויי חום ואהבה, בעת המשבר הזה – מתקרבים: קובה הקדים לחזור הביתה, טיפל ברוזה במסירות, הביא לה ארוחות למיטתה, קישט את חדרה בתמונות, בפרחים, בבשמים ובפירות, אפילו בבדים חדשים – הבית שוקק בריחות ובטעמים של חיים. ניתן אפילו לשמוע את שקשוקה של מכונת התפירה. התיאור חי וסינסתזי.
ובתוך התיאור הפורה והחייכני של ימי הקרבה ביניהם – מה מעיב על האושר?
1.דאגותיו של קובה – שאין אנו יודעים מהן.
2.ביקוריהן התכופים של הקרובות – מה מטריד בהן?
אותן קרובות "מספרות בגודש ציורי שלא חסר גסות על עסקי נשים והריון". הן מדברות על מין! נושאים אלה לא עולים בין רוזה לקובה. הכניעה לתשוקות היא עניין שרוזה אינה מכירה מחיי הזוגיות שלה. היא מאזינה לסיפוריהן. קובה "משתאה להוויה זו". המספר כבר הגדיר את אופי מערכת היחסים על -ידי אמירה קולעת לגבי קובה: “קמצן היה באהבה ופזרן היה בממונו".
הפסקה העוקבת עוסקת בחלומותיה של רוזה. באיזה סוג של חלומות מדובר? ... .

קובה, למרות חייו נטולי הארוס, היה מאושר. אמנם מדובר בימי אושר קצרים (משפט החוזר פעמיים). מה בדיוק עשה אותו מאושר?
שרוזה נזקקה לו. שהיה עליו לטפל בה.

יש לשים לב שוב לפואטיקה האפלפלדית: "ימי האושר לא האריכו. אחרי חודש עמדה רוזה איתנה על רגליה ולא נזקקה לאיש" (היינו מצפים לדעיכתה או לנסיגתה, ולא להחלמתה).

קובה, שהעביר את כל מוקד עולמו מהחוץ לבית בזמן מחלתה, חש שאינו נחוץ יותר בהחלמתה. ומכאן, חלה ההידרדרות דווקא במצבו שלו. כיצד ניכר הדבר?

• הוא אינו יוצא עוד לישיבות הערב – ישיבות גברים.
• הוא מתכנס בתוך ביתו וצופה על העולם שבחוץ דרך הז'ורנלים.

התפקידים ביניהם מתהפכים: בפתיחה הוא היה "איש העולם הגדול", והיא היתה אמונה על משק הבית. בעת, הוא זה שנשאר בבית ורוזה מגלה את העולם שבחוץ, כשהיא מבינה אותו, נטמעת בו, ובעיקר – נהנית מכל רגע.
הוא שקוע יותר ויותר בהרהוריו (יש לשים לב שהמילה הרהורים חוזרת על עצמה שוב
ושוב , ומשמשת כאמצעי לעיצוב עולמו הפנימי של קובה.

עד "ומתבוננות בפניו".
המפנה בסיפור זה הוא ההידרדרות במצבו של קובה. כיצד הוא מתואר?

• זריזותו נעלמה.
• שרוי בעולמות אחרים.
• כוח ההחלטה ניטל ממנו ("ואולי כוח אחר").
• חלה והזדקן.

קובה, שהיה איש מעשה, הופך לפסיבי ולמדוכא.
הקרובות, בניגוד לרופא שממעיט במחלתו, סבורות שאין מרפא למחלתו. והקרובות, כמו תמיד, צודקות.
כמו הקרובות, המהוות דמויות משנה שתחושתן היא רמז מטרים להמשך – הקרובות הן מעין מקהלה יוונית – ספק אלות גורל, ספק ידועניות – כך גם החלומות מהווים רמז מטרים להמשך.
במוטיב החלום פגשנו עוד קודם (חלומותיה הטורדניים של רוזה, שהיא מסלקת אותם מחיי היומיום). כעת, נראה שגם קובה חולם ויש לעקוב אחר החלומות ולראות כיצד חלומות אלה משפיעים עליו.




עד "חייבים לשכוח".
אם היה עליכם לבחור מילה מנחה – מהי המילה החוזרת ומהדהדת לאורך השורות האחרונות?
קובה אינו חדל מהרהוריו. (להדגים, וגם להתייחס לתמונה: שתי רקדניות צעירות ואיש אפור מהורהר).
על מה הוא מהרהר? מה מטריד אותו?
רגשות אשם או דבר מה שאיננו יודעים מהו. אולם, ניתן להבין שמדובר במשהו שקשור לעבר. יש לשים לב לתפישות החיים השונות של רוזה וקובה. קובה חושב ש"אדם אינו רשאי להשכיח את הכל ולחיות מחדש", ועל אדם לשאת בכבוד את גילו, את בדידותו ואת אלמנותו, ש"הרי זוהי התפארת" – זוהי חשיבה כובלת ונוקשה מאוד. מכאן, ניתן להניח כי לקובה היו חיים קודמים, חיים שנגמרו (אף עצם היותה של רוזה צעירה ממנו. נישואים שניים).
לעומתו, גישתה של רוזה היא שחייבים לשכוח ולהתחיל מחדש. ההבדל בין גישותיהם הוא שמוליד את התייחסותם השונה לחלומות בפרט (הוא מהורהר רוב הזמן – חולם גם בערותו – היא מסלקת את חלומותיה) ולחיים בכלל.

עד "כבת אחת-עשרה".
אילו פרטים חדשים גילינו על קובה?
שהיתה לו משפחה: אישה וילדה, ואלה נספו בשואה.
פרטים אקספוזיציוניים אלה הם מפתח להבנת דמותו של קובה.
הוא מלא רגשות אשם על שנישא שוב ועל שלא נשאר עגון. חלומו חושף זאת היטב. זיכרונות החיים הקודמים והמשקל שיש להם אצל קובה הם אותם זרמים סמויים המניעים את דמותו. ניתן להבין דרך כך את הרהוריו הרבים, את יחסו לרוזה, את "התמכרותו לעבודה, את העדר הארוס ואת חולשתו ומחלתו שמשתלטות עליו. אירועי העבר, שלא מתוארים בסיפור אלא ברמיזות בלבד, הם למעשה המניעים את הסיפור ומכתיבים את כיוונה של העלילה.
על רקע זה ניתן להבין מדוע קובה אינו מוכן להירפא ומסרב לבית ההבראה כבקשתה של
רוזה – החיים נראים לו כבגידה באהוביו שנספו.

עד "יצאו לבית ההבראה".
הסיפור כולו צועד לכל אורכו לעבר החידלון, אל "נקודת השפל של השקט". הסיפור מלא רמזים מטרימים לגבי סיומו של סיפור האהבה, אם ניתן לקרוא לו כך. הקשר בין רוזה לקובה אינו נטול אהבה – יש בו כבוד, הערכה ואחריות זה לזה, ואולם הקשר שלהם נעדר ארוס, משום שהארוס נספה עם בני משפחתו של קובה מהחיים הקודמים. התשוקה לחיים נספתה אתם.
רמזים מטרימים בסיפור ראינו במשפטים מסוימים ("נקודת השפל של השקט, אל אותם המסתרים שמשם אין שבים"), בדממת המוות השרויה לאורכו (המלים "שקט" ו"דממה" שזורות בו למכביר), בחלומות של בני הזוג, בעמדתו של המספר ובהערותיו ("ימי האושר לא האריכו", "כה המשיכו החיים לזרום באטיות משהה, כשהם מטעימים אותו את טעמה החריף של הפרידה" – בעמוד זה). כלומר, היפרדותם זה מזה היא בלתי נמנעת. חיים בלא תשוקה הם בלתי אפשריים. במיוחד לאור העובדה שאחד מבני הזוג בחר בחיים – רוזה (כשמה כן היא, חיה ומלבלבת) מניחה את העבר מאחוריה: אינה שוקעת בחלומותיה ("חלומות שווא ידברו", פעמיים), עסוקה בהתקנת הבית (תרתי משמע) וגם בעניינים שבחוץ. היא חיונית ואופטימית יותר, פורחת בימי האביב.
מדוע מרגיש קובה שהוא נתבע להכרעה? בין מה למה עליו להכריע?
בין העבר להווה; בין אהבתו לרוזה לבין נאמנותו למשפחתו שנספתה.

עד הסוף.
דווקא בבית ההבראה יוצאת נשמתו של קובה (אירוניה). נשאלת השאלה: מדוע עכשיו? מה יש בסיטואציה בסיום הסיפור המאפשר לו להשיב נשמתו לבורא?
מבחינת המרחב, רוזה וקובה יצאו לבית הבראה על-מנת להיטיב את בריאותו. כיוון שקובה אינו יכול לחיות חיים בריאים – הלא החיים השפויים שהיו לו אבדו – הוא מוציא את נשמתו בדיוק אז. הוא מרשה לעצמו לעשות זאת, אחרי שהוא מתבונן ברוזה, הפורחת ומשחקת ונהנית מכל מה שמסביבה. תיאורה מנוגד כל-כך לשלו. רוזה משתלבת בנוף האביבי, שפריחתו מטונימית לפריחתה שלה. קובה אינו יכול ליטול חלק בחיות הזאת ("קובה היה יושב בכורסה ומסתכל").
יש לשים לב, קודם אמר קובה "איני רשאי להשאיר את רוזה... אני חייב לשמור עליה". וכעת, "רשאי אני להסתלק" (פעמיים). קובה עוזב את העולם רק לאחר שהוא מוודא שאשתו-בתו (שהופקדה בידיו) תוכל לחיות חיים מלאים ועצמאיים גם בלעדיו.

מה היתה, אם כן, הבעיה של הסיפור?
העדר ארוס. מערכת יחסים בלתי תקינה בין גבר לאישה (הגם שאוהבת).
כיצד נפתרת הבעיה? מהי ההתרה?
כאשר קובה מסתלק מן העולם, הוא למעשה משחרר את רוזה כדי להתקין בית אמתי, ולמצוא לעצמה סיפור אהבה מלא תשוקה לחיים. עובדה פרדוקסלית היא שקובה מוציא את נשמתו בבית ההבראה – הרי לשם נוסעים אנשים כדי להרפא. ואולם, זהו פרדוקס לכאורה, שכן במותו הוא הביא להבראת הבית ול"שחרורה" של רוזה ממערכת היחסים החולה ביניהם.

סיפור קצר יכלול גם מוטיב או שניים מרכזיים. תפקידם של המוטיבים הוא לסייע בעיצוב הדמויות ולהוות סממן חשוב בהנעת העלילה קדימה.
מהם המוטיבים המרכזיים בסיפור?
מוטיב החולי – המוטיב מדגיש את הניגוד שבין קובה לרוזה. בעוד שאצל רוזה החולי הוא זמני ופיזיולוגי וניתן לריפוי, הרי אצל קובה מדובר במחלה מתמשכת, על רקע נפשי, מקורה בארועי העבר שאינם מרפים ממנו, ועל-כן היא חשוכת מרפא. על רקע זה קיים הקונפליקט הפנימי שלו, הנקרע בין העבר להווה ועל רקע זה עינויי הנפש והסיוטים.
מוטיב החלומות – החלום הוא ראי לנפש האדם. הוא מעלה אותם הארועים, שאנו מכחישים או דוחקים אותם ביומיום. החלומות בסיפור מבטאים היטב את הניגוד שבים רוזה לקובה: בעוד רוזה מסלקת את חלומותיה ואינה מתעסקת בהם (ואכן איננו יודעים מהם או ממה רוזה בורחת), קובה אינו מצליח להרפות מן החלומות והם מתמזגים לתוך המציאות שלו. הסיבה לכך היא שקובה מלא רגשות אשם ואין הוא יכול להניח לפרק של חייו הקודמים להיסגר. אדרבה, רק במותו ובהצטרפותו אל משפחתו הנספית גם החלומות באים אל קצם.

לא ברור היכן מתרחשת העלילה, ואולם יש להניח שהאירועים מתרחשים בארץ (לפי מלים מסוימות: מושבה, חוץ-לארץ, בית הבראה) עם ראשית ההתיישבות. אין חיבור לזמן ולמקום ספציפיים, בדיוק על-מנת להבליט את תחושת התלישות והחסר בעולמם של הגיבורים. כן ידוע שהסיפור מתרחש במשך שלושה חודשים בערך (ינואר – האביב): ובאביב, כאשר רוזה פורחת, דווקא אז קמל קובה ומוציא את נשמתו.

הסיפור מייצר יותר אוירה מאשר מתאר מהלך עניינים. סיפור של תנודות נפש (רתוק). הפואטיקה של אפלפלד שתקנית ומינימליסטית. הדיאלוגים קצרים ופשוטים (מילנר). בכל- זאת הוא מצליח להכניס אותנו אל עולמן של דמויותיו ואל ייסורי נפשן.
המדובר הוא בדמויות בודדות, רדופות עבר, מיוסרות ופגומות. הכוח המניע את העלילה הוא המאבק בין התשוקה לחיות (שלה) אל מול החידלון (שלו).


אהרון אפלפלד, יליד 1932, צ'רנוביץ', רומניה.
שנות המלחמה הן השנים המעצבות הן את חייו, הן את יצירתו.
אפלפלד עלה לארץ ב-1946.
כתב עשרות ספרים, ובהם רומנים וסיפורים. בשנת 1987 – חתן פרס ישראל לספרות.
סיפור זה לקוח מתוך קובץ הסיפורים "עשן" (1962).


אילה טופז
דלית פלס

לנתיבך הנעלם - ביאליק

נושא השיר

שיר אהבה אשר נכתב ע"י ביאליק לאהובתו אירה יאן, איתה ניהל המשורר קשרי אהבה מפותלים וסבוכים. השיר נכתב ב -1907 ופורסם לראשונה ב- 1928. השיר מעצב קשר מורכב, דינמי ורב פנים בין הגבר הנעזב לאישה שנטשה אותו לנצח.
השיר בנוי משני בתים שווים שיש ביניהם קשר הפוך.

בית א'

 בית זה מציג את הנמענת ואת אופן עזיבתה. מתוך התיאור מצטיירת גם דמותו של הדובר. הדובר מעוצב כפאסיבי לעומת דמות האישה הדינאמית .."כסופה זינקת ותפרצי פתאם בית כלאך". העזיבה פתאומית, לא צפויה ומתפרצת מסוגרה (רמז לאהבה חונקת). העזיבה מתוארת בדינמיות רבה ובשלל פעלים ומותירה את הדובר מרוקן מכל סממן השייך אליה. היא לקחה עימה את הדברים שאפיינו אותה "מצהלות צחוקך , "פעמון זהבך" . הדובר אינו מבין את סיבת הנטישה הפתאומית הוא רק נושא את תוצאותיה. הוא חש מיותם ומנסה לראותה ולשחזר את דמותה דרך שני חפצים שהותירה מאחוריה. בזוית קיטונה נותרו נעל המשי וצרור חבצלות. החפצים מטונימיים לדמות האהובה. נעל המשי רומז על מעמדה של האישה, אריסטוקרטית , עדינה. החבצלות מרמזות לדמותה של אופליה – רמז מקדם לסוף הטראגי. הנמענת מאופיינת גם על - ידי יסוד האש האנרגטי והדינמי. היא לקחה איתה את האהבה והוא נותר בודד ומיותם.
מבנה הבית משרת את תכנו, המילה החותמת את הבית "ואותי" נשארת מיותמת ואחרונה. דמותו של הדובר בבית א' נעזב ,נשכח ,חסר אונים.

בית ב'

 בבית זה מתברר כי מאחורי חוסר האונים שהפגין מסתתרת נחישות עזה, הדבר מתגלה במרדף העיקש שהוא מנהל בפועל או במחשבה אחרי האישה שנישאה למרחקים."עד ראש גבעת עולם ועד ירכתי תהמות , ירפך יגון כל לילותי וימי....אל אשר תשוטי אשרך פעמי, ובפרשי ממרומי, ובאשר אבאה",...
תחושת הבדידות יוצקת בתוכו כוחות, הוא קם כעוף החול ומתוך אובדנו המר זוכה לבסוף למקור הפריון ומוליד חיים בשירה. הוא מתאר את עצמו ע"י יסוד המים המהווה ניגוד לדמות האהובה המיוצגת ע"י יסוד האש, "אפלח לב – עולם בברקי ורעמי ואחיהו בגשמי". יסודות אלה באים להדגיש את השוני בין השניים ומבטאים את היותם במקומות שונים ומרוחקים . האש והמים לא ידורו יחדיו. הגשמים הם מטאפורה ליצירתו ולכן ניתן להתייחס לשיר זה גם כשיר בעל יסודות ארס פואטיים אשר בו מביע המשורר את מקורות יצירתו.
מקורות השירה הם הסבל והכאב. במקרה זה אהבה נכזבת . סבל זה הוא המחיר אותו משלם המשורר על אומנותו. בסוף השיר מביע המשורר השלמה עם עזיבת האהובה, בזכותה הוא יצר.
יסוד זה ניתן לזהות גם בשירו " לא זכיתי באור מן ההפקר" בו מתאר הדובר את המחיר שתהליך היצירה גובה ואת מקורות יצירתו " ותחת פטיש צרותי הגדולות כי יתפוצץ לבבי , צור עזי", ..." ואנכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם".

לבדי - ביאליק

הרקע ההיסטורי

השיר נכתב על רקע תקופת ההשכלה המתפתחת במזרח אירופה במאה ה - 19. בתקופה זו מגיעה לשיאה תנועה חברתית המכונה "תנועת ההשכלה". תנועה זו עוררה בקרב היהודים באירופה תקוות לקבל הזדמנות שווה להשכלה, תעסוקה ומעמד חברתי. מציאות חדשה זו הביאה לידי קונפליקט את בני דורו של ביאליק. האם לעזוב את העולם הישן המסורתי על חשבון העולם החדש שהבטיח את ביטול המחיצות בינם לבין העמים האחרים. בעוד שהעולם הישן נסמך על בית המדרש והלימודים בחדר, העולם החדש הציע את לימודי המדע, הפילוסופיה, שפות אומנות ועוד. המעבר מאורח חיים אחד לאחר גרם לשבר, שכן יהודים רבים הצטרפו לתנועת ההשכלה, זנחו את מורשתם והתבוללו. מפגש זה בין העולמות ומורכבותו מביא ביאליק בשירו "לבדי".

התמונה המרכזית בשיר

התמונה המרכזית היא תמונה מטפורית של גוזל רך החוסה תחת כנפי השכינה. במהלך השיר תמונה זו מתפתחת עם התפתחותו של הגוזל המרגיש אט אט ששהייתו תחת כנפי השכינה הופכת לצרה ומעיקה. הוא מבקש לפרוח למחוזות אליהם פרחו כבר מזמן שאר הגוזלים - אל האור. ככל שהגוזל גדל ומתחזק כך נחלשת השכינה ומאבדת מנחיצותה.
האור – הוא מטפורי לתנועת ההשכלה. הגוזל – הוא המאמין האחרון שנותר בבית המדרש.
השכינה – מטפורית לעולם היהודי המסורתי אשר שימש כמחסה למאמיניו עד לעזיבתם.

בית א

בבית זה מציג את עצמו הדובר כיחידי שנשאר בבית המדרש בניגוד לכל האחרים שנטשו "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור,...ואני, גוזל רך נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה". כל היהודים נסחפו אחר העולם החיצון שמציע את ה"אור”(ההשכלה) ועזבו את בית המדרש.
נטישת הרב היא לטובת חיים הנראים מבטיחים יותר מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית.
בניגוד לכולם הגוזל (שהוא הדובר) נשאר תחת כנפי השכינה בגלל היותו עדיין צעיר, פגיע, וחלש " גוזל רך".
הביטוי "תחת כנפי השכינה" משמש בשתי משמעויות. במשמעות אחת יש לראות בשכינה כמגנה פיזית ונפשית על הדובר. אך במשמעות השנייה הביטוי רומז למוות, שכן ביטוי זה לקוח מתפילת יזכור – תפילת אזכרה לנשמת המת "המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים וכזוהר הרקיע מזהירים,” …שתי המשמעויות מבהירות את הרגשות המעורבים של הדובר כלפי הישארותו תחת כנפי השכינה.
המוטיב המרכזי בבית זה הוא מוטיב הבדידות. מוטיב זה יתפתח לאורך השיר כולו, הן בהקשר לגוזל והן בהקשר השכינה. בבית זה תחושת הבדידות היא של הגוזל שאומר: "נשתכחתי מלב".
מוטיב נוסף שניתן לזהות הוא מוטיב הכנף.הגוזל החוסה תחת כנפה של השכינה. בהמשך השיר נעקוב אחר התפתחותו של מוטיב זה.

בית ב

בבית זה פותח הדובר במילה "בדד”, אשר מובאת כאן פעמים, כדי להדגיש את תחושת הבדידות שחש הגוזל. הוא עדיין מתייחס לשכינה כזו המגנה עליו. אבל מעמדה של השכינה ירד שכן כוחה ירד "והשכינה אף היא כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה". הצד הימני שהוא סמל החוזק והעצמה מתערער בבית זה וכך גם מעמדה של השכינה. ברובד הסמלי ניתן לראות זאת כשבר המתחולל בעולם היהודי בתקופה זו. הדובר מודע להיחלשותה של השכינה ומעבר לחשש שלו שנשאר לבדו הוא מודע גם לחששותיה, שאף היא תישאר לבדה מיד כשהגוזל יתחזק דיו.
נראה כאילו החשש הוא מעזיבת בנה יחידה אשר נותר. ניתן להבחין בתשתית המקראית המשמשת את ביאליק בבית זה. כמו המקרה של אברהם אשר נדרש לקחת את בנו יחידו אשר אהב, כך גם השכינה מתבקשת לכאורה לוותר על בנה יחידה שנשאר מאחור. תשתית מקראית זו מחדדת את חששותיה של השכינה, שמא גם המאמין האחרון ינטוש אותה. דמותה של השכינה מוצגת בצורה מאד אנושית, כאם החרדה על עזיבת בנה. השימוש בהאנשה תורם ליצירת האמפתיה בקרב הקורא על כאבה של השכינה "חרד חרדה עלי, על בנה, על יחידה".
בהמשך לבית הקודם, ניתן להבחין במוטיב הבדידות. גם בבית זה מתאר הדובר את בדידותו "בדד, בדד נשארתי". אך נראה שהבדידות היא גם של השכינה כפי שממשיך המשפט בו פתח הדובר "והשכינה אף היא.....”.
מוטיב הכנף מתפתח בבית זה וכעת ניתן להבחין בשינוי שחל במעמדה של השכינה לפי כנף ימינה השבורה המסמלת את השבר בתוך העולם היהודי.

בית ג

בבית זה מתוארת השכינה כ"מגורשת מכל הזויות" אשר נדחקת בפינת סתר בבית המדרש.כעת היא חוסה בצל, והיא מוצגת בניגוד לעולם החדש המוצג באור. הגוזל עדיין חוסה איתה ומשתתף איתה בצרתה.
מוטיב הבדידות מתייחס כעת גם לגוזל וגם לשכינה. מודגשת יותר בדידותה של השכינה העזובה "ותתכס בצל, ואהי עמה יחד בצרה".

בית ד

בבית זה מוצגת כמיהתו של הגוזל לפרוח ולעזוב את השכינה " וכשכלה לבבי לחלון". המילה כלה מבהירה את רצונו העז של הדובר לעזוב. השהייה במחיצתה של של השכינה לא מספקת וגם הוא רוצה להצטרף לחבריו שעזבו ל"אור". צערה של השכינה מעוצב על ידי ההאנשה. היא כובשת ראשה על כתפו של הגוזל ודמעתה נוטפת... ההאנשה יוצרת אמפתיה כלפי השכינה הנעזבת והבודדה, בקרב הקורא.

בית ה

שוב מתוארת השכינה בצערה, היא מתרפקת ובוכה. יש כאן התעצמות הכאב והצער שכן הדמעה הופכת לבכי. היא מבכה על גורלה "כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם, ואיוותר לבדי, לבדי...”. כעת היא מנסה למנוע מהגוזל את עזיבתו ומנסה לסוכך עליו עם כנפה השבורה "שכה בכנפה השבורה בעדי". גם כאן משמשת ההאנשה לעיצוב כאבה של השכינה. כעת נראה שהבדידות היא בעיקר מנת חלקה שכן הגוזל נמצא רגע לפני עזיבתו. והכנף ? האם יש בכוחה לחסום את דרכו ולמנוע מהגוזל את עזיבתו? אנו רואים היפוך במשמעותם של המוטיבים שהובאו בתחילת השיר. הבדידות היא לא של הגוזל כעת אלא של השכינה. הכנף כבר אינה מקור הכוח. ובמקום הגוזל שביכה את גורלו ואמר "בדד, בדד נשארתי", אומרת כעת השכינה " ואיוותר לבדי לבדי".

בית ו

הבית האחרון הוא כעין סיום. אנו שומעים מרחוק את תפילה ובקשתה של השכינה הנשמעת כנראה עם מעופו של הגוזל שעזב. הקינה שלה עדיין מלווה אותו "שמעה אזני בבכיה החרישית ההיא ובדמעה ההיא הרותחת"- העזיבה הייתה אולי בלתי נמנעת אך ניכר שהיא מלווה ברגשות מעורבים אצל הדובר. ההספד של השכינה הוא על העולם הנחרב, ואבדן מאמיניה. היא מתוארת כאם אשר ננטשת על ידי ילדיה. גם כאן בעזרת ההאנשה מעוצב מצבה הקשה והכואב.
התשתית המקראית המשמשת כאן את ביאליק היא (מגילת "איכה"- נהוג לקרוא במגילה בערבו ובבוקרו של יום ט' באב) קינת ירמיהו על חורבן בית המקדש "איכה ישבה בדד עיר רבתי עם". בקינה זו הנשמעת על ידי הדובר עולה בכייה של השכינה אך גם עולים הדים מקינה עתיקה יותר. מטרתו של ביאליק לייצור זיקה עם ההיסטוריה של העם היהודי. עם אשר לא לומד מאירועי העבר, וכל פעם מחדש נוהה אחר הבטחות חדשות, שסביר להניח שיכזיבו, כשם שהכזיבו לאורך ההיסטוריה. הלקחים לא נלמדים.

לסיכום: בשיר מביע הדובר רגשות מעורבים לגבי פרשת הדרך בה הוא נמצא, וכמוהו המאמינים האחרים. הוא מבין ללב השכינה ומזדהה איתה אך יחד עם זאת ליבו נוהה אל העולם החדש הנראה מבטיח מבעד חלונו.
אמצעי עיצוב רבים שמשו לעיצוב הרעיונות בשיר, הם הובאו תוך כדי ניתוח השיר: מטיב הבדידות, מוטיב הכנף, האנשה,
תשתית מקראית.

הקיץ גוע - ביאליק

נושא השיר

בשיר מתוארת היעלמותו האיטית,”גוויעתו" של הקיץ ובוא הסתיו והחורף מיד אחריו. הקיץ העשיר והמפואר גווע על מרבד השלכת עם עזיבת החסידותאשר נודדות אל עולמות אחרים וחמים. העולם נראה כמתרוקן והאדם ניצב בבדידותו אל מול המרחב המתרוקן.לכן, השיר מצד אחד הוא שיר טבע המתאר את גסיסת הקיץ עם בוא החורף אך הוא גם שיר של הלך רוח. בהלך נפש זה ישנה תחושה של קץ, סוף, פרידה מתקופה רבת הוד אל החולין.השיר כולו עומד בסימן ההתרוקנות, הן של הטבע והן של תחושת הדובר.
(ברבות מיצירותיו משתמש ביאליק בתיאורי טבע כדי לתאר הלכי נפש, ולכן אין לראות את התמונות המובאות בשיר במשמעות אחת בלבד).

מבנה השיר:
השיר מורכב משלושה בתים שונים מאד זה מזה באווירתם ובחומרים שבהם.
כל בית חושף תמונה של עונה אחרת : בית א'-הקיץ, בית ב'- הסתיו, בית ג' – החורף.
נוצרת תחושה שתמונה רודפת תמונה, והזמן נע עם התחלפותה של כל תמונה. גם השימוש בוו' החיבור בין הבתים מוסיף לתחושה זו: "ומתרוקן הפרדס", "ומתיתם הלב".

בית א'

המסגרת התמונתית של הבית הראשון הוא העולם כולו.נותן תיאור מקיף של השמים והארץ. המבט חולף ומשוטט מאופק לאופק, מלמעלה "עבי הערבים" ולמטה "שלכת הגנים". התמונה הנוצרת היא של השמים והארץ שנושקים האחד לשני.
התמונה מתמקדת בתיאור השקיעה וגוויעת הקיץ. התיאור מסתיר בתוכו שני תיאורי זמן במקביל, סיומה של עונה "הקיץ גוע" וסיומו של יום "ערבים". הקיץ והיום מסתיימים כאחד.נוצרת תחושה של אובדן – אובדן של אור, חום, שמחה וחיים.
התמונה נצבעת בצבעי מלכות ופאר “הקיץ גוע מתוך זהב וכתם ומתוך הארגמן”. הצבע האדום משתלט על כל גווניו: השלכת האדומה המכסה את האדמה, השמים הנצבעים באדום לנוכח שקיעת השמש בסיומו של יום. הכפלת אזכורי הצבע יוצרת תחושה של גודש , עושר ושפע.
האווירה הנוצרת בבית זה דרמתית, הביטוי "מתבוססות בדמן" לקוח משדה סמנטי של מלחמה. נוצרת קונוטציה של תבוסה, קרב רווי דם , ומי שהפסיד כאן את המערכה הוא הקיץ. הטון מלאנכולי וגם חגיגי, מבטו של המתבונן מעניק לתמונת הנוף איכויות רגשיות של קינה והדר.
הבית בנוי ממשפט תחבירי אחד ארוך הגולש על פני שורות ואינו נעצר אלא בסיומו של הבית.המבנה משרת את תכנו של הבית המביא לפנינו תיאור של מרחב אין סופי העטוי באדרת מלכותית מפוארת בצבעי האדם והארגמן.

בית ב'

הבית השני מקושר לשני על ידי הנושא -התבוננות בתמונת המשתנה והמשך תהליך ההתרוקנות שהחל קודם. תמונת הבית עוקבת אחרי תיאור הזמן באופן כרונולוגי, והשימוש בוו' החיבור מחזקת רצף זה.
למרות הגורמים המקשרים בית זה שונה מקודמו הן בתמונת הנוף, בתיאור המרחב, התחביר והצבע השולטים בו.
המסגרת התמונתית של בית ב' מצומצמת וקונקרטית יותר. התיאור מוגבל לשטח מסוים, המבט מצטמצם לפרדס בלבד. הפרדס מתרוקן ותהליך ההתרוקנות מתעצם. ישנם "רק טילים יחידים וטילות יחידות". ההפרדה בין הטיילים שעוד נמצאים בחוץ, מופרדים אלו מאלו והפרדה זו מחוזקת גם על ידי הפסיחה בסוף הטור הראשון.
המרחב התרוקן גם משפע הצבע ונותרו כתמי צבע לבן שאותו מותירות החסידות במעופן וגם הוא תכף יעלם.
האווירה עגמומית שכן מבטם של המטיילים והן של הדובר "נוהה" בצער אחר מעופן של של שיירת החסידות האחרונה.המילה נוהה מקפלת בתוכה לא תיאור טבע אלא את הלך נפשו של הדובר. במילה גלום הגעגוע והכמיהה לעונה המסתלקת על כל משמעויותיה(ההתרוקנות של כל מה שהקיץ מייצג: חום, אור, הדר, מלכותיות, פאר, אהבה).
התחושה היא של בדידות- הכפלת המילה יחידים, יחידות מעצימה תחושה זו. גם המילה "אחרונה" תורמת חלקה בעיצוב האווירה הכללית של פרידה וגעגועים.
בית זה בנוי משני משפטים. האחד קצר ובו אמירה קונקרטית. ובמשפט השני ההרחבה לרעיון שהובא במשפט הפותח.

בית ג'

המסגרת התמונתית של בית זה הצטמצמה עוד יותר. היא מתארת את החדר הסגור, המוגף ומבט מוגבל על המתחולל בחוץ. החוץ חודר אל המרחב הפנימי ע"י קולות "יום סגריר יתדפק בדממה".
גם בית זה כקודמו פותח במשפט קצר וקונקרטי המחבר אותו עם קודמיו בעזרת וו' החיבור "ומתייתם הלב". היתמות היא מילה חזקה ונשאלת השאלה למה בוחר ביאליק דווקא במילה זו? מה גם שהיא מנותקת מתיאור טבע.( על כך נענה בהמשך)
הפתיחה הקצרה נמסרת בלשון הווה, והתיאור מפרט אותה בלשון עתיד. השאלות "בדקתם את נעליכם? טלאתם את אדרתכם? צאו הכינו תפוחי אדמה" מובילות אותנו אל תיאור יומיומי ופרוזאי. תיאור הפרידה מהפאר מתחלים לקראת ההליכה אל החולין. בואו של יום סגריר מאלץ את האנשים להתכונן לחורף. המעבר או הניגוד בין המפואר לפשוט ניכר גם בשפה הפרוזאית שבה בוחר ביאליק בבית זה. נעדרים כאן ציורי הלשון שקישטו את התיאורים בבית א'. השפה פשוטה וגם והמטלות קיומיות.גם האדרת היא אדרת העשויה טלאים ולא האדרת המפוארת שבה הארץ התקשט בתחילת השיר. הצבעים גם הם פשוטים, צבעי האפור והחום משתלטים על המרחב במקום צבעי הזהב והארגמן.
ועל מה היתמות?
על מותו של הקיץ- כמו בילדותו, כאשר הייתה פרידה מעולם הזוהר של הקיץ בגלל מות אביו בגיל חמש, אז נאלץ ביאליק להיפרד ממראות המרחבים הזהובים ולעבור לגור בבית סבו האפל והצר. לכך התווספו הלימודים בחדר וכך הרגיש ביאליק את אבדנו של גן העדן הפרטי שלו. הקיץ אצל ביאליק הוא מיוחד. הוא מתואר ברבות מיצירותיו, וב"ספיח" הוא אומר:

"בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים,
עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים.
מִשּׁוּט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ אֶל-מַיִם וְקָמָה
יוֹם אֶחָד עַלִּיזִים עַל פָּנַי עָבָרוּ,
וַיִּדְבַּק בִּי שְׂשׂוֹנָם וְנַפְשִׁי נֵחָמָה,
וְעֵינַי רִאשׁוֹנָה כַּיֶּלֶד נָהָרוּ.בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים,
עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים.
מִשּׁוּט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ אֶל-מַיִם וְקָמָה
יוֹם אֶחָד עַלִּיזִים עַל פָּנַי עָבָרוּ,
וַיִּדְבַּק בִּי שְׂשׂוֹנָם וְנַפְשִׁי נֵחָמָה,
וְעֵינַי רִאשׁוֹנָה כַּיֶּלֶד נָהָרוּ."

אם כן, הקיץ עבור ביאליק הוא מוקד כיסופיו, עולם חופשי ומאושר, עולם מתוקן שלם ואמיתי ממנו הוגלה בילדותו.


אמצעי עיצוב

ציורי לשון – בשיר קיימים שני רבדים לשוניים. בשני הבתים הראשונים שימוש בשפה גבוה ובבית האחרון שפה פרוזאית וימיומית.הפער בין משלבי הלשון יוצר את הדרמה והמעבר לכאורה מקודש לחול. הקיץ המלכותי מתואר על ידי האנשתו "הקיץ גוע". הדרמה גוברת על ידי המטפורה "מתבוססות בדמן".

מבנה מדורג – כל בית מתאר תמונה אחרת בתהליך הטבעי של חילופי העונות. מעברים אלה מודגשים על ידי השימוש בוו החיבור בתחילתן של כל בית. השיר מתחיל בתיאור רחב ומצטמצם לכדי נקודה אחת בסיום השיר, המראה המשתקף מחלון הבית ובתחושת הלב.