מתוך "כוכבים בחוץ"
השיר נפתח בהכרזה "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". אמירה זו מבטאת את האפשרות להתחדשות דרך עינו של המתבונן. המילה 'גם' הפותחת את השיר ממקדת את תשומת ליבנו לעובדה שהמראות הנושנים והנשכחים מתחדשים בזמן לעיניו המתבוננות של האדם. הרגע של ההתבוננות בטבע הוא רגע של התגלות שיש לעצור לידה, לבחון ולהתפעם ממנה. רגעים אלה הם רגעי חסד הנולדים מתוך כישוריו של המתבונן, ותפקידו של המשורר להביא בפנינו רשמים ומראות אלה דרך כישרונו במילים.
על כן, בשיר מובאים שלושה רגעים כאלה של התבוננות. שלש תמונות שהוקפאו לרגע, תוארו בעזרת מילים היוצרות ציורים לשוניים אותם בחר בקפידה המשורר. התיאור מובא כתיאור ראשוני, כהתגלות, כפלא. דרך ביטוי מיוחדת זו נקראת הזרה, טכניקה בה מנסה המשורר להביא תיאור בנאלי ושכיח מזווית ראייה מפתיעה וחדשה.
השיר בנוי משלושה בתים ובכל בית מובא רגע התפעמות מהמראה הנשקף:
בית א:
המראה הוא של עיר, אבל מופקעים ממנו כל הסממנים העירוניים המוכרים ומובאים בה תמונות וצלילים אחרים. המראה נעדר מראות עירוניים של אנשים, רחובות, כבישים, והמולה עירונית.
פוגשים אנו תמונה של עיר המרוקנת ממאפיינים אלה ומה שנותר ונוצר בה היא אוירה מלנכולית של עצב ובדידות. לילה סהור השמים זרים ומבוצרים, מעין מראה בראשיתי ובו אפילו הציפורים טרם שכנו. שעת לילה סהור והדממה נשברת לא בעזרת קולות עירוניים שאנו מורגלים בהם (רעש סביבתי של מכוניות, אנשים, והמולת עיר) אלא בקול של בכי הצרצרים "עיר טבולה בבכי הצרצרים". המראה בבית זה הוא של לילה סהרורי בו עומד אדם מביט ומחלונו אל העיר, כאשר המבט שלו נודד מלמעלה למטה, מהשמים אל העיר. מעמדו של המתבונן בתמונה זו היא שהוא נמצא מחוץ לתמונה הנשקפת, והוא יכול לראות ולהתפעם לרגע מתמונת עולם שנגלה לו ברגע ייחודי זה.
בית ב:
גם תמונת הטבע בבית זה מאחדת את מראות הארץ והשמים. היא נקלטת בעינו של ההלך ההולך בדרך ומופיעים מול עיניו גרמי טבע מסודרים זה על זה "והירח על כידון הברוש" נושקים זה לזה, כאלמנטים קישוטיים כחלק מצעצועי האל הנגלים מולו. התמונה אינה ראלית, היא תוצר של דמיון, האדם שביכולתו להבחין במראה זה ולהמשיגו במילים יוצרות תמונה מופלאה של חיבור וזיווג בין ירח וברוש. תיאור זה מעמיד אותנו מצד אחד מול איתני הטבע הניצבים זה על זה, אך גם מול מראה פלאי חד פעמי שלא נותר לנו אלא להתפעם ממנו. את תחושת החד פעמיות וההתפעמות מבטא הדובר בסיום השיר דרך השאלות "העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרש?''. שאלות רטוריות אלה מבטאות רגש של אסירות תודה, וענווה שאכן זוכה הוא למראה חד פעמי.
בית ג:
גם תמונת הטבע בבית זה מוצגת כמפגש רגעי של ההלך. הוא עובר ליד האגם שמבחין בהילוכו. במפגש זה נגלית לעיני ההלך תמונה שקטה, מרהיבה, ואסתטית של עץ השוקט באודם עגיליו "שוקט העץ באדם עגיליו". העץ מתואר במטפורה יפהפייה של פירות העץ העגולים והאדומים המוסיפים לצבעונית ולאסתטיקה של התמונה. האגם, העץ ופירותיו גם הם חלק מצעצועי האל שלהלך ניתנת האפשרות להתבונן ולהתפעם. ההלך (האדם) שלא כאותם פלאי טבע נצחיים הוא בר חלוף, וכל שנותר לו הוא לחוות אותם באופן חד פעמי ולהתפעם מהם כל עוד הוא יכול. בסיום בית זה כבקודמו, מביע ההלך את תחושותיו לנוכח תמונות עולם אלה "לעד לא תעקור ממני, אלוהנו, תוגת צעצועיך הגדולים".תמונות עולם אלה נתפשות על - ידי ההלך כצעצועים בידי האל שברא אותם, ושלאדם הותר לרגע לשחק בו. האדם מכיר את מעמדו בטבע, בעולם זה מתקיימת חוקיות שבה האדם הוא חלק "מצעצועי האל". זהו רגע הרהורים וחשבון נפש שבו מודה האדם בקטנותו ובאפסותו אל מול איתני הטבע הנצחיים. גדולתו של האדם להיות מסוגל לא לפספס את רגעים אלה ולחוות אותם לגלות את ייחודם וכך לתת משמעות לקיומו בעולם זה.
לסיכום:
בשיר זה בוחר המשורר רגעים מבין רגעים רבים אחרים, וממקד בהם את מבטו תוך דגש על החוויה הנוצרת במפגש זה של האדם מול הטבע. בעוד שהשיר פותח בנימה אופטימית של הולדת, נימה זו מתחלפת בהמשכו לתחושת התפעלות ולבסוף מסתיימת בתחושה של תוגה. נוצר ניגוד בין הפתיחה והסיום של השיר, אך אלה יוצרים סימטריה ושלמות של הקיום האנושי. מתח קיים גם בין הקיום הנצחי של הטבע בשיר אל מול ארעיותו של האדם. גם ניגוד זה יש בו משום סימטריה ויחס של שלמות, ככוחות המשלימים זה את זה בטבע. סימטריה ושלמות אלה יוצרים בסופו של דבר הרמוניה. למרות התוגה וההבנה של האדם בקיומו הארעי זוכה הוא לרגעי חסד, רגעי התפעמות ויופי המעוררים בו תחושה של הודיה.
לשון ציורית – בשיר ציורים לשוניים רבים ההופכים את הטבע לישות שיש לה קיום וחיים משלה.
על ידי ההאנשה מצליח אלתרמן להפוך את הטבע לישות חייה: "דרך עוד צופה אל הלך", "מאגמיהם המים ניבטים אלינו".
בשיר שזורות מטפורות רבות בזכותן מצליח אלתרמן לייצור את אותן התמונות המוכרות במראה חדש וזר: ''שמים בלי ציפור זרים ומבוצרים", ''עיר טבולה בבכי הצרצרים", ''שוקט העץ באדם עגיליו".
בעזרת ציורים לשוניים מיוחדים אלה מצליח אלתרמן לייצור הזרה.
