שני יסודות / זלדה
זלדה שניאורסון (1914-1984), יקאטרינוסלב, רוסיה. שנת עלייה: 1925.
משפחה דתית. חינוך חסידי.
קיימים בשיר שני יסודות מנוגדים: הלהבה והברוש.
מדובר במטונימיות לשני היסודות, שכן הלהבה מייצגת את יסוד האש, ואילו הברוש – את יסוד האדמה.
מה מאפיין את יסוד האש?
חום, בערה, תנועה, התפרצות, חוסר גבולות, אור, הארה, ויטליות.
מה מאפיין את יסוד האדמה?
סטטיות, קיבעון, ביטחון, עוגן, שורשיות, רוגע.
איך הלהבה רואה את הברוש? מה ההבחנה שהיא עושה?
הלהבה רואה את הברוש באופן מאוד ברור ומובחן: מה שהוא כן ומה שהוא לא.
לטענתה, הברוש עוטה גאון = גאוותן ושאנן = אדיש.
ומה אין בו לדעתה? אין בו טרוף, אין בו רוחניות, אין בו דמיון ואין בו חרות.
מהי הנימה שבה נאמרים הדברים, שבה נעשית ההבחנה?
ביקורתית, שיפוטית, מחאתית. הלהבה יוצרת הבחנה מאוד ברורה בין "יש" ל"אין", בין "חיובי" ל"שלילי". בין "מה שצריך" לבין "איך שהדברים באמת", כהבנתה.
מה משותף לתכונות שהיא אינה רואה בברוש? מה משותף לטרוף, לרוחניות, לדמיון ולחירות?
האם מדובר בערכים חיוביים? מדוע?
מדובר בערכים שמאפשרים לפרוץ, לצאת מגבולות, לצאת ממסגרות, ספונטניות.
איך היא רואה את הגאווה שהיא מעניקה לברוש?
"עתיקה וקודרת".
עתיקה – כלומר ישנה, מקובעת, לא רלוונטית.
קודרת - קרה, אפלה. כל מה שמנוגד ללהבה.
אין היא רואה את התכונות הללו כחיוביות: אולי שלווה, רוגע, יציבות, ביטחון, שורשיות.
"לו יכלתי...בטל" – מה מייצג הממסד?
חוקים, סדר, גבולות, היעדר פשרה. ערכים הפוכים מטירוף, מדמיון, מחירות ומרוחניות. מבחינתה, החיים חסרי ניצוץ. ואולם, נשאלת השאלה: האם מה שמייצג הממסד שלילי בהכרח? האם סדר הוא שלילי? האם חוקיות? האם ביטחון ויציבות בהכרח שליליים?
מהו ה"ממסד" בשיר הזה?
תקופות השנה.
"תקופות השנה" מהוות את המחזוריות של הטבע. לטענתה, הברוש תלוי בתקופות השנה וכן בגורמי טבע כאדמה, כאוויר, כשמש, כמטר וכטל, אולם דווקא הברוש הוא עץ רב-שנתי ואינו תלוי בתקופות השנה. ובהנחה שהוא אכן תלוי בגורמים הללו – מדוע מדובר ב"תלות ארורה"? מדוע התלות במשהו/במישהו מייצרת תחושה רעה? "תלות" פירושה גם קשר, משמעת, אינטראקציה.
בניגוד ללהבה שאומרת, הברוש שותק. בניגוד אליה, אין לו צורך להחצין, אבל אין הדבר אומר, כמובן, שמה שאולי מכיל אותה אינו מכיל גם אותו. הוא יודע שיש בו טרוף, חרות, דמיון ורוחניות. יש לשים לב לכך שסדר הערכים הללו שונה. אולי כי סדר העדיפויות שלו שונה (ייתכן שהרוחניות חשובה יותר ללהבה, ואילו בשביל הברוש דווקא החרות חשובה יותר, ואכן העובדה שאין לו צורך להחצין את תכונותיו מעידה על חירותו). האיכויות הללו מצויות בגורמים או באנשים באופן שמתאים להם יותר: יש מי שהחירות חשובה לו יותר, יש מי שהרוחניות. אולי זו הסיבה שאין היא מזהה אצלו את אותן האיכויות. ואולם, בעבור שניהם הטירוף מצוי בראש סדר העדיפויות – רמז לכך שניתן לפרוץ בשתי דרכים: באקסטטיות – כמו הלהבה, ובפריצה ישרה לשמים – כמו הברוש.
השיר מלא ניגודים: אש ואדמה, דיבור ושתיקה, ממסד ודמיון, גבולות ופריצת גבולות, חום וקור, אולי יסוד גברי מול יסוד נשי (היפוך הקונבנציה התרבותית בין ה"גברי" ל"נשי": בדרך-כלל הגבר הוא הצייד, חסר הגבולות, הפורץ המעז, החופשי, ואילו האישה מסמלת את הביטחון, הקבע, הגבולות, האדמה. כאן התפקידים מתהפכים). הלהבה היא חסרת יציבות, צבעיה חמים, ואילו הברוש יציב, קווי המתאר שלו דקים, צבעו אחר. אולם דווקא מתוך אי השוויון נוצר איזשהו דמיון.
הלהבה – בסיום השיר היא כבר שלהבת – רואה את העולם באופן דיכוטומי (חצוי, מחולק לשניים): מה שיש ומה שאין. שחור ולבן. אולם השיר דווקא מערער על הדיכוטומיה הזו. הדיון שהוא מעלה הוא על גוונים: ישנן דרכים שונות למבע; לא כל מה שנראה בחוץ קיים באמת ולא כל מה שקיים באמת נראה כלפי חוץ. הברוש יכול להיות מאופק ושתקן, אך גם בעל חרות, דמיון או רוחניות. על-ידי אותה שלהבת תזזיתית הוא ייתפס כאדיש, כגאוותן, כמנוכר, אולם דווקא היא זו שרואה את העולם בגבולות מאוד ברורים: יש בך או אין בך את זה; אם אתה כך, אתה וודאי לא כך (ייתכן שזה מה שמכעיס אותה כל-כך ומה שגורם לה להשתולל: כל מה שיש בה מייד מופגן החוצה, מה שיש הוא מה שרואים, והיא אכן אומרת: "כאשר אני רואה". אולי משום-כך אין טעם להסביר לה). נראה שלברוש יש לא רק יכולת איפוק, אלא גם ראייה מגוונת יותר, בוגרת יותר, יכולת לשתוק. הוא יודע שיש בו, אבל השלהבת לא תבין ולא תאמין. אין לה היכולת – לא מבחינה שכלית ולא מבחינה רגשית.
יש לשים לב לכך, שדווקא בעבור הלהבה החיים נוראים, ואילו הברוש, שקשור גם לממסד, פחות תזזיתי ממנה. אדרבה, אם הממסד נורא כל-כך מדוע אין היא שורפת אותו? אולי כי יש לה גבולות: הלא אין חרות בלא גבולות, אין טרוף בלא שפיות, אין דמיון בלא מציאות ולא רוחניות בלא גשמיות. אם העולם היה בנוי בלא מציאות, בלא גבולות ובלא שפיות, הרי לא היה צורך בטירוף, בחירות או בדמיון. כלומר, השיר מערער גם על ההבחנה הזו. בדרך-כלל באנשים מורכבים יש מזה ומזה. איננו רק שלהבות או רק ברושים. החיים אינם מתנהלים על-פי תפיסת עולמה הנחרצת של השלהבת. דווקא היא זו שרואה את העולם ב"קוביות". בקטגוריות.
ייתכן שהמשפט האחרון בשיר נמסר על-ידי הדובר השירי או על-ידי הברוש עצמו:
אם על-ידי הדובר השירי – הרי שהוא נוקט עמדה.
אם על-ידי הברוש עצמו – נראה שהוא באמת גאוותן. אולם הוא משאיר אפשרות להידברות: הוא מכיר אותה היטב, מודע לחולשותיה, אין לו צורך להמשיך "להתנצח" אתה. בניגוד אליה, הוא מקבל אותה כפי שהיא.
אמצעים אמנותיים
השיר נמסר בשלושה משפטים:
1.האופן שבו הלהבה רואה את הברוש.
2.מה היתה עושה אילו.
3.ההבנה של הברוש.
הלהבה, כמו הלהבה, משתלטת על השיר. כמותית, היא מכילה בו יותר שורות (לדבר על עיצוב אסתטי של יצירות ספרות – כיצד הצורה משרתת את התוכן).
אנפורות:
"כמה" – מדגישה את ההתרסה שלה, את המחאה שלה
"בלי שמץ של" – בלי בכלל. אין לו קצה של רוחניות, או של טירוף. הדגשה על ההיעדר שלו בעיניה, אבל בעיקר על תפיסת העולם הקיצונית שלה.
"יש בו" – למרות ההצהרות המפורשות של הלהבה, ניכר דווקא שבברוש יש הרבה מאוד. השיר מסתיים עם ההכלה הגדולה. עם התוכן של הברוש.
פסיחות:
"החיים / הנוראים"
"הייתי שורפת / את הממסד"
יש קשר בין הפסיחות: היא היתה אולי שורפת את החיים בגלל הממסד הנורא. הנוראיות של החיים משולה לממסד. מבחינה צורנית, הפסיחה מעידה תמיד על מצב רגשי. כאן המצב הרגשי הוא אקסטטי. ניתן לראות את התזזיתיות, את חוסר האחידות בשורות של הלהבה. אצל הברוש השורות מסודרות ואין פסיחות.
טופז אילה, פלס דלית
זלדה שניאורסון (1914-1984), יקאטרינוסלב, רוסיה. שנת עלייה: 1925.
משפחה דתית. חינוך חסידי.
קיימים בשיר שני יסודות מנוגדים: הלהבה והברוש.
מדובר במטונימיות לשני היסודות, שכן הלהבה מייצגת את יסוד האש, ואילו הברוש – את יסוד האדמה.
מה מאפיין את יסוד האש?
חום, בערה, תנועה, התפרצות, חוסר גבולות, אור, הארה, ויטליות.
מה מאפיין את יסוד האדמה?
סטטיות, קיבעון, ביטחון, עוגן, שורשיות, רוגע.
איך הלהבה רואה את הברוש? מה ההבחנה שהיא עושה?
הלהבה רואה את הברוש באופן מאוד ברור ומובחן: מה שהוא כן ומה שהוא לא.
לטענתה, הברוש עוטה גאון = גאוותן ושאנן = אדיש.
ומה אין בו לדעתה? אין בו טרוף, אין בו רוחניות, אין בו דמיון ואין בו חרות.
מהי הנימה שבה נאמרים הדברים, שבה נעשית ההבחנה?
ביקורתית, שיפוטית, מחאתית. הלהבה יוצרת הבחנה מאוד ברורה בין "יש" ל"אין", בין "חיובי" ל"שלילי". בין "מה שצריך" לבין "איך שהדברים באמת", כהבנתה.
מה משותף לתכונות שהיא אינה רואה בברוש? מה משותף לטרוף, לרוחניות, לדמיון ולחירות?
האם מדובר בערכים חיוביים? מדוע?
מדובר בערכים שמאפשרים לפרוץ, לצאת מגבולות, לצאת ממסגרות, ספונטניות.
איך היא רואה את הגאווה שהיא מעניקה לברוש?
"עתיקה וקודרת".
עתיקה – כלומר ישנה, מקובעת, לא רלוונטית.
קודרת - קרה, אפלה. כל מה שמנוגד ללהבה.
אין היא רואה את התכונות הללו כחיוביות: אולי שלווה, רוגע, יציבות, ביטחון, שורשיות.
"לו יכלתי...בטל" – מה מייצג הממסד?
חוקים, סדר, גבולות, היעדר פשרה. ערכים הפוכים מטירוף, מדמיון, מחירות ומרוחניות. מבחינתה, החיים חסרי ניצוץ. ואולם, נשאלת השאלה: האם מה שמייצג הממסד שלילי בהכרח? האם סדר הוא שלילי? האם חוקיות? האם ביטחון ויציבות בהכרח שליליים?
מהו ה"ממסד" בשיר הזה?
תקופות השנה.
"תקופות השנה" מהוות את המחזוריות של הטבע. לטענתה, הברוש תלוי בתקופות השנה וכן בגורמי טבע כאדמה, כאוויר, כשמש, כמטר וכטל, אולם דווקא הברוש הוא עץ רב-שנתי ואינו תלוי בתקופות השנה. ובהנחה שהוא אכן תלוי בגורמים הללו – מדוע מדובר ב"תלות ארורה"? מדוע התלות במשהו/במישהו מייצרת תחושה רעה? "תלות" פירושה גם קשר, משמעת, אינטראקציה.
בניגוד ללהבה שאומרת, הברוש שותק. בניגוד אליה, אין לו צורך להחצין, אבל אין הדבר אומר, כמובן, שמה שאולי מכיל אותה אינו מכיל גם אותו. הוא יודע שיש בו טרוף, חרות, דמיון ורוחניות. יש לשים לב לכך שסדר הערכים הללו שונה. אולי כי סדר העדיפויות שלו שונה (ייתכן שהרוחניות חשובה יותר ללהבה, ואילו בשביל הברוש דווקא החרות חשובה יותר, ואכן העובדה שאין לו צורך להחצין את תכונותיו מעידה על חירותו). האיכויות הללו מצויות בגורמים או באנשים באופן שמתאים להם יותר: יש מי שהחירות חשובה לו יותר, יש מי שהרוחניות. אולי זו הסיבה שאין היא מזהה אצלו את אותן האיכויות. ואולם, בעבור שניהם הטירוף מצוי בראש סדר העדיפויות – רמז לכך שניתן לפרוץ בשתי דרכים: באקסטטיות – כמו הלהבה, ובפריצה ישרה לשמים – כמו הברוש.
השיר מלא ניגודים: אש ואדמה, דיבור ושתיקה, ממסד ודמיון, גבולות ופריצת גבולות, חום וקור, אולי יסוד גברי מול יסוד נשי (היפוך הקונבנציה התרבותית בין ה"גברי" ל"נשי": בדרך-כלל הגבר הוא הצייד, חסר הגבולות, הפורץ המעז, החופשי, ואילו האישה מסמלת את הביטחון, הקבע, הגבולות, האדמה. כאן התפקידים מתהפכים). הלהבה היא חסרת יציבות, צבעיה חמים, ואילו הברוש יציב, קווי המתאר שלו דקים, צבעו אחר. אולם דווקא מתוך אי השוויון נוצר איזשהו דמיון.
הלהבה – בסיום השיר היא כבר שלהבת – רואה את העולם באופן דיכוטומי (חצוי, מחולק לשניים): מה שיש ומה שאין. שחור ולבן. אולם השיר דווקא מערער על הדיכוטומיה הזו. הדיון שהוא מעלה הוא על גוונים: ישנן דרכים שונות למבע; לא כל מה שנראה בחוץ קיים באמת ולא כל מה שקיים באמת נראה כלפי חוץ. הברוש יכול להיות מאופק ושתקן, אך גם בעל חרות, דמיון או רוחניות. על-ידי אותה שלהבת תזזיתית הוא ייתפס כאדיש, כגאוותן, כמנוכר, אולם דווקא היא זו שרואה את העולם בגבולות מאוד ברורים: יש בך או אין בך את זה; אם אתה כך, אתה וודאי לא כך (ייתכן שזה מה שמכעיס אותה כל-כך ומה שגורם לה להשתולל: כל מה שיש בה מייד מופגן החוצה, מה שיש הוא מה שרואים, והיא אכן אומרת: "כאשר אני רואה". אולי משום-כך אין טעם להסביר לה). נראה שלברוש יש לא רק יכולת איפוק, אלא גם ראייה מגוונת יותר, בוגרת יותר, יכולת לשתוק. הוא יודע שיש בו, אבל השלהבת לא תבין ולא תאמין. אין לה היכולת – לא מבחינה שכלית ולא מבחינה רגשית.
יש לשים לב לכך, שדווקא בעבור הלהבה החיים נוראים, ואילו הברוש, שקשור גם לממסד, פחות תזזיתי ממנה. אדרבה, אם הממסד נורא כל-כך מדוע אין היא שורפת אותו? אולי כי יש לה גבולות: הלא אין חרות בלא גבולות, אין טרוף בלא שפיות, אין דמיון בלא מציאות ולא רוחניות בלא גשמיות. אם העולם היה בנוי בלא מציאות, בלא גבולות ובלא שפיות, הרי לא היה צורך בטירוף, בחירות או בדמיון. כלומר, השיר מערער גם על ההבחנה הזו. בדרך-כלל באנשים מורכבים יש מזה ומזה. איננו רק שלהבות או רק ברושים. החיים אינם מתנהלים על-פי תפיסת עולמה הנחרצת של השלהבת. דווקא היא זו שרואה את העולם ב"קוביות". בקטגוריות.
ייתכן שהמשפט האחרון בשיר נמסר על-ידי הדובר השירי או על-ידי הברוש עצמו:
אם על-ידי הדובר השירי – הרי שהוא נוקט עמדה.
אם על-ידי הברוש עצמו – נראה שהוא באמת גאוותן. אולם הוא משאיר אפשרות להידברות: הוא מכיר אותה היטב, מודע לחולשותיה, אין לו צורך להמשיך "להתנצח" אתה. בניגוד אליה, הוא מקבל אותה כפי שהיא.
אמצעים אמנותיים
השיר נמסר בשלושה משפטים:
1.האופן שבו הלהבה רואה את הברוש.
2.מה היתה עושה אילו.
3.ההבנה של הברוש.
הלהבה, כמו הלהבה, משתלטת על השיר. כמותית, היא מכילה בו יותר שורות (לדבר על עיצוב אסתטי של יצירות ספרות – כיצד הצורה משרתת את התוכן).
אנפורות:
"כמה" – מדגישה את ההתרסה שלה, את המחאה שלה
"בלי שמץ של" – בלי בכלל. אין לו קצה של רוחניות, או של טירוף. הדגשה על ההיעדר שלו בעיניה, אבל בעיקר על תפיסת העולם הקיצונית שלה.
"יש בו" – למרות ההצהרות המפורשות של הלהבה, ניכר דווקא שבברוש יש הרבה מאוד. השיר מסתיים עם ההכלה הגדולה. עם התוכן של הברוש.
פסיחות:
"החיים / הנוראים"
"הייתי שורפת / את הממסד"
יש קשר בין הפסיחות: היא היתה אולי שורפת את החיים בגלל הממסד הנורא. הנוראיות של החיים משולה לממסד. מבחינה צורנית, הפסיחה מעידה תמיד על מצב רגשי. כאן המצב הרגשי הוא אקסטטי. ניתן לראות את התזזיתיות, את חוסר האחידות בשורות של הלהבה. אצל הברוש השורות מסודרות ואין פסיחות.
טופז אילה, פלס דלית
